המפגש בין רמי קלינשטיין לקרן פלס הוא לא פחות ממפגש פסגה. הוא חוגג שלושים שנה לאלבומים הראשונים שלו ושל ריטה, שניהם רשומים על שמו בטאבו ביחד עם עשרות שירים קאלסיים. היא כרגע אחת הנשים הבולטות בישראל עם פריים טיים בקשת, טור בידיעות אחרונות וסדרת להיטים שביצעו מירי מסיקה, הראל סקעת ואחרים. אבל זה גם מפגש של שני אמנים שמחפשים את דרכם.

אצל רמי קלינשטין אי אפשר אף פעם לדעת אם הדיסק הבא יהיה הצלחה מסחררת או יזכה להתעלמות תקשורתית. השיר "מתנות קטנות" הפך לפני שנתיים לאינסטנט המנון ישראלי. האלבום "אנשים טובים" שיצא בשנה שעברה, לא הותיר רישום. העליות והמורדות האלה הם חלק בלתי נפרד מהקריירה שלו. ואין בהם שום הגיון או חוקיות. קלינשטיין, בן 54, אמור לבסס עכשיו את מעמדו כאמן ותיק שהוא מעל לכל דיון. קרן פלס נמצאת גם היא במקום מאוד חמקמק. היא הפכה חשובה, ידועה, מפורסמת, אהובה. כל הגעה שלה לאירוע שווה תמונה בעיתון. אבל בשני אלבומיה האחרונים לא היה להיט בולט. וזה אומר שכזמרת יוצרת נטו, מה שהתחיל בקול גדול באלבום הראשון, הולך ונחלש עם השנים.

עוד ב-mako מוזיקה:

קלינשטיין ופלס הם אנשים חרוצים מאוד. הם מוכנים בכל רגע להפשיל שרוולים ולנסות משהו חדש. כשעלה הרעיון הישראלי האהוב "לעשות משהו ביחד" הם לא התעצלו וכתבו אלבום שלם. לא שיר משותף למופע, לא שלושה שירים, 10! אתה לא יכול שלא להעריך אותם על כך. 

קלינשטיין מלחין בחסד. הוא בא ממסורת של פאוור פופ אמריקאי, ובהמשך למד להלחין שירים עממים שווים לכל נפש. הוא כתב לאורך השנים טקסטים מעטים, שלושה באלבום הלפני אחרון. פלס באה ממסורת הפופ הנשי המורכב שמתכתבת עם טורי איימוס, אבל בכתיבה לאחרים ידעה לפשט עניניים לכדי נוסחאות מנצחות. שניהם זמרים משובחים. האלבום המשותף שלהם היה יכול להיות הרבה מאוד דברים וללכת לכל מיני כיוונים. הם יכלו למשל להמציא משהו חדש, צימוד גבר אישה שכבר אין במוזיקה הישראלית שנים רבות. עם פחות יומרה ניתן היה לנסות לשחזר את רגעי השיא של רמי וריטה בדואט "שבועה". או בכלל ליצר תקליט פופ שמתכתב נניח עם אדל. ולא. 

משום מה בחרו פלס וקלינשטיין ליצור דיסק עממי, מבוגר מאוד, ונטול כל יומרה. חבר מכוכב אחר היה מקשיב לדיסק וחושב שמדובר בצמד של בני 70. זה מוזר, כי שניהם אנשים עם חושים מאוד חדים. רק לפני כמה חודשים שיגרה פלס שיר פופ ים תיכוני "רק אלוהים ישפוט אותי", כסנונית מתוך אלבום עתידי. זה היה נסיון לבדוק אם היא יכולה להשתלב בגם באיזורים האלה, והוא הצליח. אז איך זה שהמפגש בין שניהם הוליד אלבום שנשמע כמו הכנה למופע עם הגבעתרון?

פלס היא אישה מאוד מינית. גם קלינשטיין לא פראייר. הם ישבו לילות ארוכים באולפן. אז איך זה שהדיסק שלהם נטול מיניות באופן כמעט מבהיל? "היה שווה" הוא הדבר הכי קרוב באלבום לשיר אהבה, וגם הוא נשמע כל כך בוגר, שבא לך לעבור ל"בית בכפר". האלבום מתחיל במילים "תודה לך עולם תודה שהבאת אותי לכאן". ומשם הוא שומר על אותו טון לאורך כל הדרך. אפשר היה לחשוב שהמשפט שבא בהמשך "על ים האהבה ששפכת בי" הוא רמז למשהו, אבל לא, זה סתם עוד משפט תודה לאלוהים או למישהו. לך תבין.

לאן נעלמו הצעקות של פלס? לאן נעלם התחכום המילולי שלה? לאן נעלמה המורכבות? ולאן נעלמו הבלדות הענקיות של רמי קלינשטיין? לאן נעלמו הפזמונים העסיסים שבמרכזם ליין מוזיקלי מנצח? העובדה שההפקה המוזיקאלית היא בסיסית, משעממת, ונטולת כל תחכום כבר אינה מעלה ואינה מורידה. וכך גם שיר עם פוטנציאל כמו "היום הראשון", שהוא הכי רמי וריטה מפעם, מבוצע בחלשלשות שכזאת עם פסנתר עגמומי במקום בכוח עצום.

הקדשתי לזה הרבה מחשבה כי אני באמת לא מצליח להבין. הבאתי את התאוריה הבאה: יתכן שהמפגש בין שניהם, גבר ואישה יצריים, התאפשר רק סביב העיסוק המשותף בילדים הקטנים שלהם. אם שיר כמו "מושלמת" הוא בעצם שיר ילדים, וכל שירי האלבום אמורים בדרך כזאת או אחרת להתכתב עם הגננות של הצאצאים, אז אפשר למצוא בדיסק הזה הגיון. אז נכון שזאת קריאה קצת לוחצת. בשיר "לחיות" שבו השניים מפרסמים רשימה של דברים שחייבים לעשות, הם מדווחים על מרתון סרטי אלמודובר וקריאה של טלוסטוי (או ביתר גילוי לב, הרצון לרקוד "אגאדו" בחתונה), אבל הטון הכללי הוא מאוד משפחתי, רגוע. אפשר להגיד שזה אלבום שמנסה לחבק אותך. 

מבחינה מסחרית הצימוד הזה כבר מכר שתי הופעות בהיכל התרבות, אז היה שווה. ומעניין יהיה לראות כמה שירים מתוך הדיסק ישירו השניים על הבמה. זהו, אני מניח שמבקרים צעירים ממני ישחיזו על הזוג הזה ציפורניים. אני מעדיף לנסות להבין. אם כי אני מודה, אני ממש לא מצליח.