_i.jpg "נינט טייב מופע השקה בבארבי (צילום: צ'ינו פפראצי)")
"כל החיות ידעו", האלבום החדש של נינט טייב, הוא מוצר נדיר בשוק המוזיקה הישראלי. אלבום רוק אלטרנטיבי רציני, יומרני, מושקע, שאינו מגיע מהשוליים הקשים. אין ברגע הזה בזמן בישראל זמר או זמרת אחרים ששייכים בהגדרתם לזרם המרכזי ומייצרים מוזיקת רוק ששייכת לעולם האינדי האלטרנטיבי. האמת היא שמאז ימי קורין אלאל הצעירה וענבל פרלמוטר ז"ל, לא היתה כאן זמרת מצליחה שמכוונת לאזורים האלה. שאלת ההצלחה היא כמובן מעט מתעתעת במקרה הזה.
אלבומה הקודם של טייב, שהיה כולו באנגלית, סבל מבעיה אחת גדולה. הוא היה נטול הקשר. הרעיון שזמרת ישראלית תיסע לליברפול ותהפוך למין פי ג'יי הארווי צעירה הוא נועז, אבל מתברר שאין בו צורך. לא לעולם וגם לא לקהל הישראלי. לכן באלבום חדש בעברית, נקודת ההתחלה היא יותר קלה. בעברית נינט נמצאת בבית ויכולה להסביר לקהל שלה מה היא מבקשת להגיד הפעם.
"כל החיות ידעו" הוא תקליט מאוד לא אישי במובן האינטימי של המילה. "הגרזן כבר היה על הצוואר" שרה טייב באחד השירים המובילים את האלבום, שיר שכולו מטאפורה. זה קצת גותי, קצת פסיכדלי, אבל למרות הדם והתחבושות שיש בשיר, אין בו אמת פשוטה על רגשותיה של טייב. זה ז'אנר מקובל מאוד ברוק העולמי, ופחות בישראל. השורות הגדולות של הרוק המקומי הן תמיד בסגנון "אל תשאלי, מה שעובר עלי" ולא בסגנון "17 שניות לפני הרעידה, כל החיות ידעו".
הדברים אינם נאמרים כביקורת אלא כאפיון. בשיר המוצלח "והדרת" מתחילה טייב במילים "אני הולכת לבד, על קרח דק", אבל מי שמפחד שזאת תהיה עוד קלישאה לא ברורה מקבל מיד את הטוויסט: "בכל רגע זה עלול לקרות, דלקת ריאות קשה". זה אחד הטקסטים הטובים באלבום, אבל גם הוא אינו מספק הצצה אמיתית לעולמה הפנימי של טייב, ולכן אפשר לכבד אותו, אבל קשה להתרגש ממנו.
וזאת אולי הבעיה הגדולה של האלבום הרביעי של נינט. הוא מגיע לעולם שבו מעמדם של יוצרים אלטרנטיביים ויוצרי אינדי מהסוג שהיא מנסה להיות, נמצא בירידה גדולה. לפני כמה חדשים יצא אלבום חדש של ה"אילז". לפני חמש שנים מרק אוליבר היה אליל, ועכשיו איש לא מתעניין בהרכב שלו. נינט טייב בחרה להיות יוצרת רוק אלטרנטיבי בעידן שבו נדמה שאנשים כאלה כבר לא מצליחים למצוא לעצמם קהל.
מעבר לזה, האלבום מעורר הערכה, הוא מרשים, אבל אין בו כמעט רגעים שבאמת קורעים לך את הלב. "פרוייקט הספר הכחול" מכיל רגע כזה, ומדגים את בעייה נוספת של האלבום. אלה שירים יפים, אבל ייקח לשירים האלה הרבה מאוד זמן, אם בכלל, להפוך לנצחיים. פוטנציאל להיטי יש גם לעוד שיר יפה "חבלים". גם כאן השאלה אם השיר הזה ייטמע במרחב הצלילי היא פתוחה. להיט גדול, להיט אלטרנטיב-רוק מהסוג שחוצה קווים בישראל, זה אין.
נינט היא זמרת מצוינת. ובאלבום הזה, יותר מבכל אחד מקודמיו, היא חוזרת להיות בראש ובראשונה ווקאליסטית עם קול חזק וחם שכיף לשמוע. במסע שלה בנסיון לברוח מהכותרות הראשיות, היא ניסתה בהרבה מקרים להתרחק בכח מהשירה היפה שלה וזה לא פעל לטובתה. עכשיו, רגועה יותר, היא שוב זמרת שנעים להאזין לה. כיוצרת וכותבת היא עוד לא הגיעה לשיאים אמיתיים, אבל היא בהחלט בכיוון. גם ההפקה המוזיקלית של חברי הקולקטיב עידן רבינוביץ' ויוסי מזרחי היא בטוב טעם ובמינון נכון.
בסופו של דבר נינט תעשה שולם עם "ים של דמעות"
עם כל הרצון הטוב, אי אפשר להפריד את האלבום הזה מהאגדה. קשה להאמין שזמרת רוק שוליים לא מוכרת, היתה משכנעת היום חברת תקליטים בישראל להפיק עבורה אלבום כזה, או לחלופין מצליחה להכניס שיר לאיזה פלייליסט. מצד שני, בסוף היום, רוב האנשים שמתעניינים ברכילות על נינט לא יקשיבו למוזיקה כזאת. זה מאבק סיזיפי ומעורר אמפטיה שלה, ללכת כנגד כל הסיכויים. היתרון של "כל החיות ידעו" הוא שכבר אין בו התרסה שהיא רק לצורך התרסה. זה אלבום שליו (יחסית), בשל יותר ומעורר אמפטיה.
בסופו של דבר נינט תעשה שולם עם "ים של דמעות" ועם הדמות המשונה הנבטת אליה מתמונות ישנות. נדמה לי שכאשר זה יקרה היא תהיה בשלה לייצר את יצירת המופת שלה. בינתיים היא תצטרך להמשיך להיאבק.
נינט טייב, "כל החיות ידעו" (הליקון) *** שלושה כוכבים
>> נינט טייב במופע ההשקה לאלבום "כל החיות ידעו" - ביקורת ווידיאו
>> נינט בראיון: "אם בגמר הייתי שרה 'שלל שרב' הכל היה אחרת, אבל הייתי שרה שוב 'ים של דמעות'"