"מהפכה של שמחה, כי כולנו משפחה" שרו משה פרץ ועומר אדם בגרון ניחר, עם 10 אלף ישראלים מבסוטים בסיום המופע בהיכל מנורה מבטחים. הם קפצו שוב ושוב מול הקהל, שכולו עמד על הרגליים, רקד ושר איתם. היה משהו אופטימי ברגע הזה, שבא בסופו של עוד שבוע ישראלי טעון ומלא בקונפליקטים. "אלוהים, אלוהים, רק תשמור על הרוקדים", אלו המילים ששם בפיהם המנסח החדש של תרבות הפופ הישראלית דורון מדלי. והקהל בהיכל, רובו נשים, בחבורות, שמחו להרים ולשמוח.
בשנים האחרונות קשה לאמנים הישראלים להתמודד עם המופעים המיובאים מחו"ל. זה מתסכל במיוחד אמני פופ, שרואים איך הפארק מתמלא שוב ושוב בעשרות אלפי בני אדם כשלבמה מגיעה נניח ליידי גאגא עם מופע בינוני מאוד, ועדיין מושקע, מלא ברקדנים ומרים באופן שמאוד קשה לאמנים ישראלים לשחזר. אז משה פרץ ועומר אדם החליטו לנסות ולייצר עבור הקהל שלהם משהו דומה. לזכותם יאמר שלמרות כל המכשולים, זה די הצליח.
אצל ליידי גאגא משקיעים במופע כסף גדול, אבל הוא רץ לפחות מאה פעמים. אצל אדם ופרץ היה ברור שהמופע יעלה פעמים ספורות, כך שאת הזכות שיש לאמנים זרים, או לשלמה ארצי, אייל גולן ועברי לידר, שמופיעים בקביעות עם מופע ספציפי ויכולים לשכלל אותו עם הזמן, אין כאן. אמנם "מהפכה" היה מופע הפרמיירה ואחריו יבואו עוד חמישה לפחות, כך שאפשר עדיין לתקן דברים, אבל את הלקחים שהופקו ממנו יפנימו ויישמו לעומק רק אחרים שינסו לחזור על הקונספט.
אדם ופרץ החליטו ללכת על סגנון הפסטיגל. הבמה הייתה במרכז האולם עם קט-ווק לארבעה כיוונים וקהל סביבם ב-360 מעלות, מה שהכריח את שני הזמרים לרוץ כל הזמן מפינה לפינה כדי שבכל רגע נתון לפחות חצי הקהל יראה את הפנים שלהם. הפורמט הזה מחייב אותם להיות לבד על במה כאשר התזמורת מתמקמת בשוליים. בחצי השעה הראשונה הייתה לעיתים תחושה שהבמה הענקית מעט מקטינה את השניים.
המזל הוא שפרץ ואדם באו לעבוד ולהזיע. שניהם רקדו בלי הפסקה, היו משוחררים מאוד ונראו כמי שנהנים מכל רגע. היה מפתיע לטובה לראות את עומר אדם כמי שהשתכלל מאוד, השתחרר ולא נפל במאום מפרץ, שתמיד מרגיש על הבמה כמו דג במים. בחלק הראשון של הערב הם שרו ביחד את כל השירים, מתחלקים חצי חצי באופן שנשמע טבעי לגמרי. הקולות שלהם התאימו מאוד, והאמת היא שלרגעים קשה היה להיזכר של מי היה השיר במקור.
מפיקי האירוע ויעקב למאי שאחראי לעיבודים המיוחדים שהופקו לצורך המופע, קיבלו על עצמם החלטה להפוך את ההיכל למסיבה ענקית. לצורך כך אוחדו שירים, חוברו למחרוזות, והכל נטען באנרגיה שמטרתה לגרום לקהל לקום ולרקוד כבר מהדקה הראשונה. זה יצר אווירה טובה באולם, אבל החיסרון של השיטה הזאת הוא שהיא מייצרת איזו אחידות שגורמת לכל השירים להישמע מעט דומים. בשעה הראשונה במיוחד, בה כל העיבודים לקחו לכיוון הפופ הים תיכוני הקל לעיכול, נוצר מצב שכל השירים נשמעו אותו דבר.
באמצע המופע הצטרפו אל פרץ ואדם רקדני "ספיריט אוף דה דאנס". זה הפתרון שהשניים מצאו כדי לתת למופע ערך מוסף ומשודרג, והאמת היא שהרקדנים והרקדניות (היו בעיקר רקדניות) האיריים והאיריות, התאימו שם כמו כפפה. בפעם הקודמת בה אמא שלי הכריחה אותי ללכת איתה ל"ספיריט אוף דה דאנס" השתעממתי למוות, אבל כשהם הצטרפו כרקע לשני זמרים הרקדנים היו דווקא בסדר גמור, ומרגע שהם עלו לבמה גם נעלמה תחושת הריקנות המסוימת שהייתה עליה כשאדם ופרץ התרוצצו שם לבד.
בחלק השני של הערב קיבל כל אחד מהזמרים גם רגע משלו, שבו הוא נשאר לבד. הרגעים האלו היו במינון נכון. ב"גם עם העולם יתהפך" היו כמה רגעים בהם אפשר היה להיזכר סוף סוף שמדובר בזמרים עם אוריינטציה מזרחית, כשכל העסק נהיה לרגע קצת יותר כבד במזרחיות. ואז הגיעו דואטים בישיבה על כסאות בר, וגם רגע פטריוטי בו הוזמנה לבמה בתו בת ה 12 של ההרוג הראשון ב"צוק איתן" דורון חנין, כאשר שני הזמרים ירדו ושרו במיוחד עבורה "יום הולדת שמח" עם כל הקהל. סומן "וי" על כל מה שצריך.
קשה להסיק מסקנות גדולות לגבי הקריירה של משה פרץ ועומר אדם או לגבי מצבו של הזמר הים תיכוני מהמופע הזה. שניהם זמרים צעירים יחסית, עם קריירה של פחות מעשור, ואצל שניהם חסרים עדיין ברפטואר שירים שיהיו עוגן אמיתי, לא רק להיטים שמקפיצים את הקהל. עם כל הכבוד ל"נמס ממך" (השיר היחיד שזכה לעיבוד מיוחד) ו"אולי הלילה" האהובים, התחושה הכללית אחרי ערב כזה היא של משקל קל.
באופן אישי אני מאוד מתרגש לראות קהל סטרייטי ענק שר "תל אביב יא חביבי תל אביב", ותמיד כיף לצרוח מלוא גרון "בניתי עליך" או "ארוץ עד אליך", או להפך. אבל לטווח הרחוק, מישהו בכל מחנה יצטרך לחשוב על דרך להעמיק טיפה. הכיוון האוטומטי של אמונה, כמו בשיר "אני מודה" שהיה רגע שיא בהופעה, לא מספיק לטעמי. אז כן, היה כיף. היה שמח. חד פעמי, כנראה. אבל לא הרבה יותר ממסיבה קיצית. אם זו היתה הכוונה, אז הכל סבבה.
