אהוד בנאי וברי סחרוף צוללים לשירים מבית אבא באלבום יפה במיוחד אם כי צנוע ונטול להיטים, ועידן עמדי בדרך הנכונה לשורה הראשונה של המוזיקה הישראלית עם אלבום שמצטיין בטקסטים שלו. גל אוחובסקי האזין
דיסק משותף של אהוד בנאי וברי סחרוף היה בעידן קודם אירוע מרכזי, משהו שעוצר את התנועה. אלא שבנאי וסחרוף בחרו בשנים האחרונות ללכת אחורה. התגובה שלהם לעידן החדש הוא התכנסות בעידן הישן. לשניהם, לדוגמה, יש אינסטגרם רשמי, שכנראה הכריחו אותם לפתוח. בשני המקרים זה חשבון מאוד לא אישי. אצל בנאי הוא מורכב מתמונות נוף יפות אך מופשטות ומתמונות של כלי קודש. אצל סחרוף זה עוד פחות מושקע. התוצאה: לסחרוף 2334 עוקבים (נכון להיום), לבנאי 1155. לאחיין שלי, חייל בן 18 בטירונות, יש יותר עוקבים.
לכן גם לא מפתיע שהמפגש ביניהם הוא לא ליצירת דיסק חדש ועטור להיטי רדיו, אלא פרויקט רציני של צלילה לתוך המוזיקה שעליה גדלו בבית, שירי הלאדינו. בחוברת המושקעת המצורפת לדיסק (שאלת תם: איך רואים את החוברת אם קונים את הדיסק דרך אחד משרותי המוזיקה? נניח אפל מיוזיק?), יש מאמרים מלומדים על שירת הלאדינו ויוצריה, ומאמרים אישיים יפים על זכרונות הילדות של שניהם. סחרוף מתאר, לראשונה באופן כה מפורט לדעתי, את ההסטוריה המשפחתית של הוריו ילידי איזמיר, כולל תמונות. אצל בנאי כמובן הפרטים מעט יותר מוכרים.
משפחת סחרוף | צילום:
משפחת סחרוף, יחסי ציבור
האמת היא ששירת הלאדינו נוכחת מאוד בתרבות הישראלית כבר הרבה שנים. יש מי שיאמר שהאליטה האשכנזית של שנות השישים שמחה לאמץ את הצלילים האלה, תוך שהיא מרחיקה מוזיקה ערבית ומגרבית, גם מכיוון שהמתווכים שלה היו חלק מהמיינסטרים. יהורם גאון הנערץ הוציא אלבומי לדינו שהיו לרבי מכר והנשיא המנוח יצחק נבון כתב את "בוסתן ספרדי" שהפך להצלחת ענק. לשיר האחרון והיפה בדיסק ״אימא, לא ראיתי״ יש גרסה מדהימה עם מילים אחרות שמבצעת אסתר עופרים. הגרסה של בנאי וסחרוף יפה גם היא, גם אם לא באמת מתחרה בגרסה של עופרים. בכל מקרה המציאות היא שעם השנים נקלטו לתוך המיינסטרים לא מעט מנגינות של שירי לדינו. שאגב, באופן שמעניין לחקור, מעולם לא הפכו לחלק בדיון על מוזיקה מזרחית.
משפחת בנאי | צילום:
משפחת בנאי, יחסי ציבור
בנאי וסחרוף, כצפוי, הפכו את כל העניין על פניו. בגרסה שלהם הלאדינו מתכתב עם הרוק הישראלי. אני מודה שבהאזנות ראשונות הדיסק הזה נשמע לי מעט חסר. הבחירה שלהם לשיר חלק גדול בדואט, ולהצניע את השירה ברקע, נתנה לי תחושה שהם קצת מסתתרים ולא מנצלים את מלוא הפוטנציאל שלהם. אבל לאט לאט כשמאזינים לזה יותר הקולות שלהם כאילו מתחזקים. ומגיעים גם ללב. באופן אישי הייתי בכל זאת מעדיף שהקולות שלהם יהיו יותר במרכז, אולי זה ישמע ככה במופעים הבימתיים של האלבום.
בחלק גדול מהשירים סחרוף ובנאי כתבו מילים בעצמם, לעיתים עם קשר למקור ולעיתים עם קשר רופף. זה משדרג את הפרויקט מאוד. מקסים במיוחד השיר "סירנה" שבו מתערבבים חוף בת ים עם סירנה של מכונית משטרה ו"שיר החייל" שהופך לשיר עצוב על מלחמות מיותרות. כמובן שככל שהמנגינות המקוריות יותר יפות, ככה העוגה עולה יותר יפה. היפה בכל שירי באלבום הוא בעיני "העצים לגשמים בוכים". זהו שיר אהבה תמים, עם מילים וירטואוזיות ועם הפקה מוזיקלית מתוחכמת ועדינה מאוד שמעלה את הכל בעוד דרגה.
"היא הופיעה כמו הרוח" הוא פרויקט יפה וצנוע. אין בו יומרה לשנות את העולם, והוא מיועד לאנשים שבאמת אוהבים מוזיקה ומוכנים להקשיב בריכוז חמושים דקות. אם יש בו חסר, הרי זה בציפייה שאם כבר בילו אהוד בנאי וברי סחרוף כל כך הרבה זמן ביחד, למה לא פינקו אותנו בכמה שירים מקוריים חדשים? איזה להיט טוב שאפשר לזמזם מעתה ועד עולם? אבל היי, אף פעם לא מאוחר.
עידן עמדי: "חלק מהזמן"
עידן עמדי | צילום:
פטריק סבג, יחסי ציבור ⋆⋆⋆
פעם חשבתי שעידן עמדי הוא האיש הכי מפתיע שיצא מ"כוכב נולד" לדורותיה, כנגד כל הסיכויים. אני זוכר את האודישן הראשון שלו - איש גדול גוף, מעט כפוף, שעלה לבמה בביישנות ושר את "כאב של לוחמים". היה קשה אז לנחש שהבחור הבוסרי הזה יהפוך לכותב מצוין וזמר מוביל. אבל עם הזמן הבנתי שעמדי הוא פשוט סוג חדש של יוצר ישראלי שהיה מאוד חסר בנוף המקומי. הוא עממי, ירושלמי, ימני, מוסרי, מזרחי ששר רוק רך, פשוט אבל לא פשטני ונגיש מאוד. הוא ההפך הגמור מכל הבלי העולם המודרני. וכשמוסיפים לכל זה כשרון מכובד, הדרך להצלחה מתבקשת מאליה. עמדי מייצג ישראל שמשום מה לא היה לה ייצוג בזמר הישראלי. באמת הגיע הזמן.
עמדי אינו "זמר גדול" מה שקוראים. הוא שר יפה, והשתכלל עם השנים כמבצע. אבל כוחו הגדול הוא דווקא בכתיבה. שיר הנושא של האלבום, "חלק מהזמן", הוא אחד השירים היפים של השנה האחרונה. וזה בעצם כל הסיפור. זה מסוג השירים שמחזיקים אלבום שלם ויותר מזה. כבר ידוע שזה שיר שנכתב במקור לריטה, הייתי שמח לשמוע גם את הגרסה שלה, למרות שהגרסה של עמדי לא חסרה דבר. להפך.
לא כל שירי האלבום הם ברמה של "חלק מהזמן". לא שזאת בעיה, זה כמעט תמיד ככה, אבל כשהשיר עצמו פחות מוצלח, בולטת העובדה שמבחינת הפקה מוזיקלית היומרה של עמדי ופטריק סבג שהפיק עבורו היא לא עצומה. הם הולכים בנתיבים הסלולים מאוד של המיינסטרים הישראלי, עם מה שקרוי "נגיעות מזרחיות ואתניות". לזכותם יאמר שזה לא עבש, יש בזה מספיק קלילות ומודעות עצמית, והם לא לוחצים. גם בהגשה של עמדי יש הרבה קסם ואיזה גרוב נינוח, לא מתאמץ, שמציל אותו מבנאליות. הדוגמה הכי טובה היא הלהיט "עכשיו כולם רוקדים" שמצליח לשמור על טוב טעם.
זה כבר הדיסק הרביעי של עמדי, שהולך ומשתפר מסיבוב לסיבוב. הוא מעלה כל פעם את הרף של עצמו, ומצליח בכל דיסק לנפק 3-4 להיטים חזקים ויציבים. אם הוא ימשיך בדרך הזאת הוא יכול למצוא את עצמו בעוד כמה שנים בשורות הראשונות מאוד של המוזיקה הישראלית. זה כמובן תלוי ביכולתו לשכלל את יכולת הכתיבה שלו ולמצוא לעצמו בכל זאת איזה מאפיין ייחודי בהפקה המוזיקלית. לדעתי הוא לגמרי בדרך הנכונה. ועם האלבום הזה שמלא בשירים טובים כמו "אושר", תהיה לו שנה נהדרת. ללא ספק.
