"אנחנו תותים טריים, משב רוח רענן של תותים, בשלים, מבשילים בתוך קערה...בקרוב נירקב, בקרוב ישכחו אותנו, נהפוך לחלקי שמועה ישנה". (מתוך "תותים טריים")
זה עידן לא מי יודע מה ללהקות אנגליות. העולם שייך לאביצ'י. או לריהאנה. ארבעה או חמישה בחורים צעירים עם גיטרות ואטיטיוד, הם מזמן לא סחורה חמה. נסו להעביר בראש את רשימת חמש להקות הרוק המדליקות שהתפרסמו בחמש השנים האחרונות ותגלו מיד שיש בעיה.
יש שני סוגי של להקות רוק אנגליות. הסוג הפשוט כמו הביטלס, הסמית'ס וה"ארקטיק מאנקיז". הסוג המאונפף כמו הרולינג סטונז, רוקסי מיוזיק ו"פרנץ פרדיננד". הראשונים תמיד אהובים יותר, כי הם באו משכונה בעיירה. השניים תמיד חשודים יותר כי הם משכילים, בוגרי בתי ספר לאמנות, מתחכמים, מלאים ביומרה. בעידן שבו אין כמעט מקום ללהקות רוק, התחכום יכול להפוך ליתרון.
"פרנץ פרדיננד" היו מהרגע הראשון להקת רוק ריקודים, כלומר הרכב שנשען על חטיבת קצב מדליקה ויכול ליצר גם להיטים שיכבשו מועדונים. "Take Me Out", השיר שעשה אותם, היה מרגע צאתו, באמצע העשור הקודם, אחד האהובים בברים ההיפסטריים של תל אביב ושאר העולם.
הבעיה היתה שאחרי שני אלבומים מוצלחים ומהירים, שגם כבשו את אמריקה, בא אלבום שלישי חלש, ונדמה היה ש"פרנץ פרדיננד" יהיו עוד אחת מאותן להקות שהצליחו להביא רק פרץ אנרגיה עונתי ואז נעלמו. אז הנה ההפתעה. האלבום הרביעי של "פרנץ פרדיננד" הוא אלבום סופר מדליק, ויהיה כנראה אחד האלבומים האהובים של השנה.
הכל כרגיל מתחיל בשירים טובים ואנרגיה נכונה. אבל לא רק. "פרנץ פרדיננד" בחרו מפיקים מעולים, שלכולם היה חשוב להראות שיש עוד מקום ללהקות רוק. ג'ו גודרד ואלכסיס טיילור מ"הוט צ'יפ", ביורן ייטינג מ"פיטר ביורן" וטוד טרג' הנורבגי, כולם ביחד ולחוד יצרו עבור ההרכב שירים מדליקים עם ניחוח על זמני. מה אין באלבום הזה? מהרמוניות פסיכדליות בסגנון ה"ביץ' בויז" כבר בשיר הפותח "Right Action", ועד אווירת "טוקינג הדז" עגמומית עם סיטאר בשיר הסוגר, "Goodbye Lovers & Friends".
כמעט כל שיר באלבום הוא להיט פוטנציאלי. אם להזכיר שלושה אז את "Evil Eyes" שמזכיר קצת את שירו המפורסם של רוקוול "somebody's watching me". השני הוא "Stand On The Horizon" שאינו מאפשר לך לשבת וכאמור שיר הנושא באווירת סיקסטיז קלילה. אבל גם כל היתר חמודים מאוד.
וכדי שזה לא יהיה מעיק, האלבום כולו הוא עשרה שירים, 35 דקות, לא התחיל וכבר הוא נגמר. אין רגע מיותר. אין מקומות שבהם אתה מתעייף. זה כל כך טרי ועולץ, וכמובן שגם הטקסטים הטובים של אלכס קפרנוס הסולן המעולה תורמים הרבה. כמו בשיר הזה "fresh strawberries" שממנו ציטטתי בהתחלה.
האלבום במלואו
זה שיר נפלא. אין מילה אחרת. חכם, מדויק, ציני ובכל זאת נוגע ללב. עכשווי מאוד אך גם מציב בפזמן הרמוניות עתיקות של החוף המערבי, כדי שהכל ישמע עבר, הווה, עתיד. הדיסק הזה הוא ההוכחה שהרוק יכול וצריך להתעדכן. שכדי לשרוד, נכון ללהקות צעירות לפלרטט יותר עם גרוב. ומה שהכי חשוב זה מצב רוח טוב. לסיכום, הדיסק הזה יתחרה ברצינות עם דאפט פאנק על תואר הדיסק הסקסי של השנה.
Franz Ferdinand. Right thoughts, right words, right action **** ארבעה כוכבים.
"ארקטיק מאנקיז" רוצים אמריקה, אבל יסתפקו בעולם
כל מה שאמרנו על "פרנץ פרדיננד" ורוק בכלל, הוא בערבון מוגבל. כלומר הוא נכון לרוב הלהקות בעולם אבל לא כולל את ה"ארקטיק מאנקיז". בעידן שבו להקת רוק חדשה היא שעמום, ה"מאנקיז" מוכיחים שמוזיקאים מעולים הם מוזיקאים מעולים הם מוזיקאים מעולים. עם או בלי להיות באופנה. באנגליה כבר מכתירים את האלבום הזה בתור הטוב ביותר שלהם, ואלבום השנה, אבל גם בלי התארים, זה אלבום מבריק ומרגש, שקצת יעמיד בצל את החדש של "פרנץ פרדיננד".
זה מעניין, כי שתי הלהקות התחילו את דרכן במקביל. כחלק מאותו גל של אמצע העשור הקודם. ה"ארקטיק מאנקיז" כהרכב נערים מחוצ'קן שהורס את אנגליה, ו"פרנץ פרדיננד" כלהקה של מוזיקאלים צעירים, אך בשלים ומתוחכמים. פחות מעשור אחר, כך אלכס טרנר, הסולן וכותב המילים, הוא האיש הכי נערץ ברוק האנגלי ובצדק.
קחו למשל את "Knee Socks", אחד השירים האחרונים באלבום, שיר מעט מסתורי, עם גרוב רך, שהופך בסוף למשהו שמזכיר המנון גוספל. מסעיר, מדויק, מושלם. איזה כיף.
אבל הסיפור של האלבום הזה יותר מורכב. ה"ארקטיק מאנקיז" מתים לכבוש את אמריקה, וזה עדיין לא הצליח להם. את האלבומים האחרונים הם מקליטים באולפן "ג'ושוע טרי" המפורסם. לכן גם האלבום החדש מתחיל כרוק הרבה יותר מסורתי, אולי כדי ללכוד את האוזן האמריקאית הגסה. שניים מהשירים הפותחים "R U Mine" ו"I Want It All" הם ממש רוק כבד. רק שהשיר הפותח כבר מסביר את כל המשחק. זה רוק מסורתי, אבל זה מתוחכם יותר וממזרי, ומתכתב עם קצבים מודרניים. וכך "Do I Wanna Know" הוא רוק ישן וחדש ביחד.
כמו "פרנץ פרדיננד" גם ה"ארקטיק מאנקיז" ידעו מהרגע הראשון לייצר שירים שאפשר לרקוד איתם. הם נחשבו לנערי פוסט-Pאנק, אבל בלי קשר הקפידו לשמח. וככה גם באלבום החדש, שמהאמצע הופך לממש גרובי. הבלדה המקסימה "No 1 Party Anthem" היא הסימן שמתחילה חגיגה ומכאן כל שיר הוא גם מדליק ממש וגם קצת שונה. קחו למשל את "Mad Sounds", שמזכיר קצת אווירת לו ריד ב"walk on the wild side" ותבינו איך נשמע שיר נהדר של להקה מושלמת.
האלבום במלואו
אני חושש שגם האלבום הזה לא יכבוש עבור ה"ארקטיק מאנקיז" את אמריקה. הם כנראה להקה מתוחכמת מדי, והם יצטרכו להמשיך ולהשאר החבר'ה האלה שהאלבום שלהם עף מיד לראש מצעד המכירות בלונדון ומקבל ציונים לשבח. הם כבר מועמדים שם לפרס ה"מרקורי", שבו זכו עם אלבומם הראשון, וכאמור יתכן שיצטרכו להסתפק בזה. אנחנו נסתפק בזה שהם כנראה הופכים להיות הלהקה הכי טובה בעולם.
Arctic Monkeys. AM **** ארבעה כוכבים