פרגולה היא לפעמים הרבה יותר מסתם פרגולה. במקרה של אביתר בנאי היא סימן, אות מהשמים, ושמחה גדולה. הפרגולה היא שמסמנת יותר מכל את העובדה שלקראת גיל 40, אביתר בנאי סיים את ההרפתקה שלו עם הדת והגיע לאיזון, שיש בו גם התפייסות מלאה עם העולם החילוני. זה לא שהוא יוריד את הכיפה בקרוב, אבל באלבומו החדש, השישי במספר, בנאי מבצע קאמבק אל החילוניות. הוא חזר להתכתב איתה בלי פחד. ולכן הוא יכול שוב לשיר בלי להתבלבל על פרגולה, סתם פרגולה שמכסה מפרסת. איזה כיף!
"פרגולה" הוא לא רק סינגל מתוך האלבום, הוא שיר סמבולי. בנאי עושה "ספירת מלאי", בדיוק כמו שהדוד הגדול יוסי עשה פעם, בסוג שירים הזה הכל כך אהוב אצלנו ב"ארץ קטנה עם שפם". הוא מערבב יונדאי, משכנתא, סושי כשר, פליליסט וכמובן פרגולה, סממן ישראליות מעולה ומאוד לא משומש. הפזמון מתכתב מעט עם שירים אמוניים, אבל אל תתבלבלו. בנאי כאן חוזר לכתיבה חילונית לגמרי. בלי פחד, ביד בוטחת, הוא מצליח לשרטט את "ספירת המלאי" שלו, באופן שמייצג אותו מדויק. ישראלי מסורתי או דתי שחי בשואוביז החילוני של ישראל בלי להתבלבל.
רוח הפרגולה, נחה על האלבום כולו. זו רוח שאם לזקק אותה, היא מאפשרת ליוצר להתעסק בדברים הפשוטים של החיים, אהבה, פגישות ראשונות, כבישים, מצבי רוח, בלי להתנצל. בלי צורך להרים את העברית למקומות שמדמים תפילה או כתיבה מהמקורות. זו הרוח שמקטינה את השירים למקום הראוי להם, יצירות קטנות של שלוש דקות, שאינן מוקדשות לאלוהים או לבריאה או לרומו של עולם. להפך, הם מוקדשים לעולם הרחובי.
"לשונות של אש" הוא דיסק נהדר. יש מעט מאוד אמנים בישראל ובעולם, שעדין שווה לחכות לאלבום מלא שלהם. בנאי הוא אחד מהם, והוא שוב לא מאכזב ולהפך. הוא כותב שירים מצוינים, חכמים, וברגע הזה בזמן כשהוא משוחרר מכבלי הדת, הכל עוד יותר מוצלח. לא שבנאי פישל אי פעם. האמת היא שהוא יציב ועקבי, ולא במקרה הוא אחד האמנים הכי נערצים בישראל, אחד כזה שהוא מעבר לטעם. אבל היו שם רגעים.
בשני אלבומיו הקודמים, יפים ככל שיהיו, היה את החשש הקל שזה יהפוך דתי מדי, ובאופן טבעי פחות מעניין. היה גם חשש שכמו רבים מהמתקרבים לדת, הוא יאבד קשר, ובעיקר לא יתפתח מוזיקאלית. החשש הזה התבדה. זה לא ש"לשונות אש" הוא דיסק מושלם. לעיתים ההדהוד של בק ורדיוהד מעט חזק מידי. אבל ידו הבוטחת של תמיר מוסקט, המפיק המוזיקלי, דאגה שזה אף פעם לא יעבור את גבול הטעם הטוב. וכך בשיאו של שיר הנושא, לשונות האש כאילו פורצות ושורפות את כל מה שסביבן, באחד הרגעים הקסומים ביותר באלבום.
החזרה מהדת, מאפשרת לשירים יפיפים כמו "חוצים את הרחוב" להיות לחלוטין נטולי אפיון אמוני, מה שהופך באוזן החילונית שלי, הרגישה ליותר מידי דוסיות, לנהדרים עוד יותר. זה לא שאני לא יכול להתרגש משיר כמו "הושענא". אבל בתור התחלה, אין לי כל כך כח לשירים אמוניים. תהרגו אותי אבל אני חילוני, ואין לי סבלנות. ובמיוחד אין לי סבלנות כשהגרוב הזה משתלט על אלבום. "בלשונות של אש", השיר הזה לא מעלה ולא מוריד, הוא בוודאי לא השיר הכי יפה באלבום, אבל קל לספוג אותו, כשמינון האמוניות הוא סביר ולא מקשה על האוזן החילונית, הכל טוב.
על רקע חילופי הדורות שמתהדהדים עכשיו ברדיו, ברור שאביתר בנאי בתקופה טובה. תקופה ממש טובה. האלבום החדש הזה לא סתם בשל, הוא מתפוצץ מכשרון, ויכולות. זה אחד האלבומים הטובים של השנה, ואם מחברים אליו את האלבום היפה שהוציאו בתחילת השנה עברי לידר ועופר מאירי, אפשר בהחלט להזכיר שבני גיל ה-40 ברוק הישראלי לא צריכים עזרה או גושפנקא מאף אחד. הם אולי כבר לא מגניבים כמו בן אל וסטטיק, אבל מגניבות היא רק אחד הערכים במוזיקה פופולארית.