The XX. - "Coexist
השיר "Angels" שפותח את האלבום החדש של ה-XX הוא לא רק יפהפה. הוא גם מפתיע באופן מפתיע. מי שיאזין לו יגלה שרומי מדלי קרופט, אחת משני הסולנים של ההרכב, נשמעת מאוד דומה לפלורנס וולש, המלכה החדשה של הרוק האנגלי. מה שעוד יותר מפתיע זה שהדמיון הזה לשירה המאוד דומיננטית של פלורנס אינו פוגם בשיר כלל ועיקר. להפך הוא רק מוסיף לו נופך מסעיר.
את השיר השני "Chained" כבר פותח הסולן אוליבר סים, שמחזיר את המאזין לטריטוריה המוכרת של ה XX. משם ועד סוף האלבום, השירים כולם הם סוג של דיאלוג משובב נפש בין מדלי קרופט לסים. 11 שירים יש באלבום השני של ההרכב הזה, אלבום שקשה להגזים ברמת הציפיות שהיתה אליו, והשורה התחתונה, למי שאין לו סבלנות לחכות היא שהשני של ה XX שווה לפחות כמו הראשון, אם לא יותר. בכל מקרה יש כאן תחרות.
"Coexist" הוא בטח אחד האלבומים הטובים של 2012 ובטח האלבום הכי טוב של להקה אנגלית מאז, נו טוב, מאז הקודם של ה XX (רק כדי לסבר את האוזן, פלורנס והמשין שלה לא נחשבים בעיני להקה).
אחת לכמה שנים, מופיעה להקה אנגלית כזאת, שקצת משנה את העולם, או לפחות מביאה ערבוב מחודש של רוח הרוק האנגלי באופן שהוא רק שלה. להקה שמגדירה תקופה דרך המוזיקה. זה תמיד מובהק מאוד, בלתי ניתן לחיקוי, ואם זה באמת טוב זה לגמרי על זמני. ואכן כשאתה מאזין ל"Coexist" ברור לך שהסאונד הרזה הזה, שהוא כל כך מודרני, ששואב באופן כה נבון מתרבות הדאנס, הוא סאונד על זמני שלא יתיישן לעולם.
זה כמובן יומרני מאוד לקבוע קביעה כזאת, אבל גם אצל להקות כמו ג'וי דיוויז'ן, ניו אורדר והפט שופ בויז, היה ברור מהרגע הראשון שהצליל שלהן הוא בלתי ניתן להתיישנות. אני מציין דווקא את שלוש הלהקות האלה כי לטעמי ה XX הם תערובת של שלושת ההרכבים האלה, בגרסה הרבה יותר רוקית.
הטריק של ה- XX הוא הגיטרה. קחו למשל את "Unfold", עוד שיר מהמהמם מתוך האלבום. הוא מתחיל בפריטת גיטרה עגמומית. רק שאם מקשיבים לה מבינים שהיא גם נותנת קצב, ומתפקדת כמעט כריתם סקשן של כלי אחד. כלומר זו לא גיטרה מייללת של רוק כבד, או עצובה ומדברית של אמריקנה, זאת גיטרה של רחבת הריקודים.
כמעט כל אחד מהשירים של ה XX יכול להיות שיר סוגר מצוין של הסט הסוגר של מסיבת ריקודים במועדון. אתה שומע את Unfold" בסוף לילה ארוך על הרחבה והוא יפעל עליך כמו "Strings Of Life" של דריק מיי, ויגרום בו זמנית לאושר גדול ועצבות גדולה.
השם הנערץ ב XX הוא כמובן ג'יימי סמית'. זה האיש שנחשב אחראי לסאונד של הלהקה ולאחד מגאוני הסאונד של הרגע. כזכור המיקס שלו ל"rolling in the deep" של אדל, אחראי באופן ישיר לכך שהשיר הזה למרות הצלחתו המפלצתית נשאר כל הזמן בתודעה כשיר קולי. לסמית' יש אין ספור מעריצים אישיים בסצנות האלקטרוניקה הנחשבות בעולם. כזכור כשהוא בא לתקלט בתל אביב התחושה הייתה שהגיע כוכב ענק. והוא באמת יכול להתגאות בכך שגם האלבום השני של ההרכב שלו הוא יצירה מוזיקלית מסעירה שמחזירה את האמון ברוק האנגלי.
כדאי לשים לב לקטע "Swept Away", כשמו של סרט איטלקי יפה של לנה וורטמולר מהסבנטיז. בעברית קראו לזה "סחף חושים". אין לי מושג אם סמית' וחבריו מכירים את הסרט, אבל הקטע הזה הוא הקטע היחיד באלבום שבו סמית', לוקח את המושכות באופן מלא ומייצר קטע אלקטרוני שבו הסולנים הם רק סטטיסטים.
אולי כדי לאזן, מיד אחר כך מגיע שיר הסיום, בלדת ניכור קורעת לב בשם "Our Song", כן כן בתרגום לעברית זה "השיר שלנו". השיר האחרון הזה, "our song", שהוא יותר נהמה משיר, הוא סיום מושלם לאלבום מושלם. נדמה לי שכבר הרבה שנים לא היה הרכב כזה שהחזיר אותי בתודעה לשנות השמונים, לשנים שבהם במועדון התחושה הכללית היתה של ניכור ושל חוסר קשר בין הפרטים החווים את המוזיקה כל אחד בעצמם. זה מעניין כי לאורך האלבום התחושה הזאת נחבאת ברקע והיא פורצת למרכז הבמה רק בסיום.
ה XX הם אנשים צעירים ששמעו על האיטיז מהוריהם. המוזיקה שלהם היא הרהור על הזמן ההוא, דרך האזנה למוזיקה שנותרה מהתקופה. מאחר שזה כל כך יפה ואורבני, זה משאיר אותה בתחושת התפעמות. לסיום אני מפנה אתכם לעוד שיר באלבום "Fiction" שהוא שיר פרידה נהדר ואנרגטי שחברי ניו אורדר בטוח ימחאו לו כפיים. ולסיום ממש, האלבום השני של ה XX הוא לא רק יצירה נפלאה, הוא חייב להפוך לחלק מהפסקול של ישראל, או לפחות של תל אביב בחדשים הקרובים. זה מגיע לנו.
***** חמישה כוכבים.
Bloc Party - "Four
האלבום הרביעי של בלוק פרטי, שנקרא "ארבע", נחשב באנגליה לאלבום קאמבק. האלבום האחרון שלהם, שבעיני דווקא היה מוצלח ככל אלבומיהם, נתפס שם כלא רלוונטי ואחרי סיבוב ההופעות קצר הלהקה לקחה חופש. הסולן קלה אוקרקה הוציא דיסק סולו אלקטרוני, רסל ליסק ניגן בהופעות של הלהקה האירית ash וגם האחרים מצאו תעסוקה.
למעשה עד תחילת 2011 היה ברור לאנגלים שהלהקה אינה קיימת. וכולם שם די הופתעו לגלות שדיסק חדש עומד לצאת. בזמן שעבר השתנתה תמונת המוזיקה באנגליה, ובלוק פרטי כבר נספרת כהרכב פוסט פאנק ששייך לאמצע העשור הקודם. כך שבגיל 31, שני החברים המרכזיים בהרכב לומדים כעת על בשרם לא רק איך משנים קדומת, אלא גם איך עוברים מלהיות הרכב קולי צעיר שכולם מעריצים, להרכב שצריך להחזיק קריירה לאורך זמן.
התוצאה היא דיסק מאוד אקלקטי. "ארבע" מכיל הרבה שירים בהרבה סגנונות. ב"Real Talk" הם נשמעים כמו אחיינים של הרד הוט צ'ילי פפרס. ב"Truth" הם נשמעים כמו הילדים החורגים של הסמית'ס. ב"Coliseum" הם הופכים להרכב אמריקאי דרומי שמנגן ב"האוס אוף בלוז". אבל לא צריך להתייחס לאקלקטיות כאל חסרון. כלומר אפשר, אבל זה לא בהכרח היחס הנכון. קחו למשל את "Day Four", סינגל עם גיטרות סטינג, שהוא אחד השירים הכי יפים שהבלוק פרטי כתבו מעולם. הוא יותר רגוע מקטעים אחרים שלהם, פחות מטונף ומזיע, אבל הוא לא פחות יפה.
"בלוק פארטי" הם עדין הרכב אנרגטי ומעט כעוס, שיכול להקפיץ קהל באווירת רוק עם רגישויות דאנסיות. זה היה בעצם המיתוג שלהם בתחילת הדרך. הם היו ברוק אבל הכירו את רחבות הריקודים. הדור החדש של להקות, כמו "ה XX", למד מהבלוק פרטי איך לייצר רוק עם הפנים לאלקטרוניקה ולא עם הגב. עכשיו חברי הבלוק פרטי צריכים להוכיח שהם לא היו סתם תחנה בזמן, אלא באמת הרכב בעל משמעות.
אני מתקשה להחליט בהאזנות ראשונות, אם האלבום הזה יעשה עבורם את העבודה. מה שכן, אם אתם אוהבים את הסאונד שלהם ואת הקול היפה של קלה, האלבום הזה יתן לכם כל מה שאם מחפשים.
**** ארבעה כוכבים.
אלבום מחווה לקאייטנו ולוסו
אין דרך להגזים בחשיבותו של קאיטנו ולוסו, מגדולי היוצרים של הפופ העולמי. אדם מהליגה של פול סימון ולאונרד כהן, שרק בגלל העובדה שהוא ברזילאי, והעולם נשלט על ידי האנגלו-אמריקאים, שמו אינו מוזכר אוטומטית בליגה שלהם. ולוסו הוא אחד החשובים בקבוצת היוצרים מסלבדור שהמציאה את הטרופיקליה, הגרסה המודרנית של המוזיקה הברזילאית שנוצרה אחרי שהביטלס כבשו את העולם, ומערבבת בוסה נובה עם כתיבה אישית בסגנון הסינגר-סונגרייטרים של סוף הסיקסטיז. ולוסו ביחד עם ג'ילברטו ג'יל, גל קוסטה ואחותו מריה בטניה המציאו מחדש את המוזיקה של ארצם, בתהליך שאין לו כמעט מקבילה בעולם.
בסוף שנות ה-60', בתקופת המשטר הצבאי גלה ולוסו ללונדון ושם כתב אלבום שלם בשפה האנגלית. האלבום חסר השם, שעל עטיפתו הוא מצולם במעיל עור כבש מהסוג שנמכר בעבר בעיר העתיקה בירושלים, הוא אחד התקליטים היפים ביותר אך הפחות מוכרים בעולם מהתקופה ההיא. מי שכן מכיר אותו הם בק ודבנדה בנהרט שרואים בולוזו וחבריו האבות הרוחניים של הפריק פולק, ובאופן כללי מעריצים לו את התחת.
ובאמת אין צורך לרחם על ולוסו. הוא זכה לכיבודים מכל סוג. הסיבוב שעשה עליו אלמודובר בסרט "דבר אליה", שם גם רואים אותו שר את הקלסיקה "קוקורוקוקו פלומה", קיבע אותו סופית כתו תקן של התרבות המערבית העכשווית כולה. באופן טבעי, כשהוא החודש לגיל 70, התארגנו בברזיל והכינו עבורו דיסק הצדעה שבו שמות חשובים מהעולם ומברזיל מבצעים את שיריו.
הז'אנר הזה של אלבומי הצדעה היה פופולארי לפני עשרים שנה, עד שהתברר שהוא לא כל כך רווחי. אנשים לא קנו דיסקים כאלה. לעומת זאת ההפקה היתה מסובכת במיוחד באלבומים שבהם היה נסיון להגיע לכוכבים מהליגה הראשונה. בזמן שעבר הכל נרגע. ואמנים הבינו שזה יכול להיות דווקא כיף. כמו במקרה שלפנינו.
בדיסק הזה מיצגים את העולם כריסי היינד בשיר "The Empty Boat", בק ב"מיכאלאנג'לו אנטוניוני", שהוקדש לקולנוען הידוע, ודבנדרה בנהארט שכמובן מנצל את ההזדמנות לשיר בפורטוגזית. השיר הכי אהוב עלי "London, london" שתמיד הייתי בטוח שהוא יכול להיות קלאסיקה עולמית וסבל מהמבטא הכבד (אך החמוד) שהיה בשעתו לולוסו באנגלית, זוכה לצערי לגרסה של זמר ברזיאלי אחר ולא נגאל מהמבטא, אבל הגרסה כשלעצמה יפה מאוד.
האלבום כולו עשוי בטוב טעם. אני לא מכיר את כל האמנים הברזילאים שמשתתפים בו, אבל הם מייצרים מגוון נעים, שהופך את ההאזנה לתענוג. ומיד עושה חשק שמישהו יביא את ולוסו לאיזה הופעה בישראל. מה יש? הוא כבר לא היה כאן מלא שנים.
**** ארבעה כוכבים.
הצדעה ל"פליטווד מק"
וכאילו לא נכשלו בעבר המון אלבומי הצדעה, מגיע ביחד עם ההצדעה לקאיטנו ולזו גם אלבום הצדעה לפליטווד מק. והאלבום הזה דווקא מדגים את כל הבעיתיות של הז'אנר. בניגוד לאלבום של ולוזו שהוא אחיד, ונעים להאזין לו ברצף, ההצדעה לפליטווד מק היא אוסף שבו השלם קטן מסך חלקיו.
זה גם לא מפתיע. "פליטווד מק" פעלו יותר מארבעים שנה והיו להם בקריירה מלא פרקים. אין הרבה משותף בין הנעימה "אלבטרוס" מ 1968 שנוצרה כשאת ההרכב הנהיג פיטר גרין (כאן בגרסה של לי רנדלו האקסצנטרי) לבין "Dreams" משנת 78 מהדיסק הכי מפורסם שלהם "Rumors" (כאן בגרסה לוחצת ודי מעצבנת של הקילז). את הדיסק יזם רנדל פוסטר שבדרך כלל בוחר שירים לסרטים הוליוודיים. בעזרת קשריו הוא הביא לפרויקט סט שמות די מדהים.
כמו שנהוג, כולם קבלו חופש אמנותי ויש כאלה שזה הצליח להם יותר וכאלה שפחות. בולטים מאוד לטובה אנטוני הגרטי (מהג'ונסונז) בקלאסיקה "Landslide", לייקה לי ב"silver springs" שהיה במקור בי סייד ויצא כסינגל רק ב 97'. ההרכב האלקטרוני "וושד אאוט" מביא יופי של ניעור ל "Straight Back" מ 82' ובסוף MGMT מערבבים מחדש שיר יומרני באורך תשע דקות, בשם "Future Games" שכתב בוב וולש והופיע באלבום באותו שם בשנת 71', והופכים אותו לקטע מרגש ועכשווי.
כאמור התוצאה מעניינת, ומגוונת, יש מעט מאוד נפילות של ממש. אבל לא בטוח שזה אלבום שאפשר באמת לשמוע ברצף. גם השאלה האם העובדה ששני הלהיטים הכי גדולים של ההרכב "Don't Stop" שהפך להמנון של הקלינטונים ו"Go Your Own Way" אינם נמצאים כאן היא יתרון או חסרון נשארת פתוחה. לטעמי זאת טעות של אנינות יתר. אבל אף אחד לא שאל אותי.
"Just Tell Me What You Want", (הליקון) *** שלושה כוכבים