לדודו אהרון יש השבוע שיר חדש בפלייליסט של גלגלצ. "טרמינל 3" הסינגל הקודם מתוך אלבומו החדש כבר היה שם בפלייליסט, כך ששיר נוסף מסמן כניעה שקטה ושלמה של התחנה לשטויות של עצמה. בשנים האחרונות ובאופן לגמרי לא ברור, נוצר בגלגלצ מצב שאייל גולן ומשה פרץ מושמעים ללא סוף, ואילו דודו אהרון מסומן כלא איכותי מספיק עבור התחנה ולכן כמעט מוחרם. למה? ככה. לך תבין. אפשר לקרוא לזה במילים קשות, אני מעדיף "שמרנות" ו"דעות קדומות". בכל מקרה הגיע הזמן שאהרון לא יופלה לרעה.
עדן בן זקן עוד לא הפכה לכוכבת בגלגלצ וחבל. היית מצפה שגלגלצ יחבקו אותה בכל הכח, אבל כנראה שכאשר זה ים תיכוני, זה לוקח עוד שני רגעים. אבל אל דאגה, זה עוד יקרה. עניין של שבועות. גם כי דיסק הבכורה שלה מביא איתו קודם כל חידוש מעניין דווקא מאחורי הקלעים. זה תקליט פופ ים תיכוני ראשון שכולו ממומן על ידי חברה גדולה מהמיינסטרים. או במילים פחות מכובסות, דיסק מזרחי ראשון שכולו ממומן על ידי הכסף האשכנזי. אז נכון שארומה מיוזיק מצויים בחוזה עם ה"אקס פקטור", אבל הם לא היו חייבים לממש את החוזה עם בן זקן שזכתה במקום השני. הצלחתו הוודאית של הדיסק "מלכת השושנים", שיהפוך את עדן בן זקן במהירות לשם הצעיר החם בשוק, תביא אחריה ללא ספק גל גדול של התערבבות בין מה שנקרא פעם ה"ממסד", למה שנקרא עד לאחרונה ה"מזרחית".
היו ניסיונות כאלה בעבר. אחד המפורסמים שבהם היה של רוני בראון בחברת הליקון. בשנת 1996, כשהוא בשיא הקריירה שלו, נתי לוי הוחתם אצלו בניסיון להפוך אותו מזמר מזרחי לזמר כל-ישראלי. אלא שהדיסק שהוקלט אז, "האור קרוב", היה מזרחי מדי לשוק האשכנזי, ואשכנזי מדי לשוק המקורי של לוי, ונפל בין הכסאות. מאז עברו כמעט עשרים שנה, והיום כבר אין מצב לטעויות כאלה. "מלכת השושנים" הוא דיסק פופ ים תיכוני, כמו שדיסק כזה צריך להישמע.
איש לא הביא שם כרפרנס את ריטה, מירי מסיקה או שירי מימון. גם לא את רוני דלומי. בואו נגיד שהדבר היחיד שאולי נאמר שם בחדרי חדרים של צוות ההפקה זה: "בואו נמציא סוף סוף תחרות אמיתית לשרית חדד". חדד היא המודל של בן זקן, אבל האנשים שהיו סביבה ובחרו לה את השירים והסאונד לדיסק היו משוחררים מכל הפורמטים של חדד ופנו באופן מובהק לקהל צעיר ומרים יותר. לכן שלא כמו אצל חדד, אין בדיסק שיר אמוני משום סוג, ואין גם יציאות כבדות לכיוון ערבי. וחוץ מזה עיקר העיסוק בשירים הוא ביחסים בין בנים לבנות, גרסת המועדונים של 2015.
13 שירים יש באלבום, כולם פופ קליל, שמח וחייבים להגיד מוצלח מאוד. אם זה הלהיט "מלכת השושנים" שכולו הצדעה לתרבות מסיבות ה"אריסה" הגאות, שיר מדויק שהביא לבן זקן את הוייב הברנז'אי. או אם זו הגרסה העברית ל"אלבינה" שהיא פופ מיזרחי מהסוג שעובד הכי טוב. למעשה רוב השירים בדיסק עשויים נכון, מופקים חמוד והם בעיקר בקלילות הנכונה כדי שגם הפחות מקוריים שבהם, לא ישמעו זוועה.
חייבים גם להחמיא לבן זקן עצמה. הילדה המבולבלת מ"אקס פקטור", שהיתה שם לא עיקבית, התפקסה מאוד. הקול שלה צלול, הסילסולים שלה במינון טוב (לפחות לאוזן האשכנזית שלי), ונדמה שהיא יודעת לבחור את הטון הנכון לכל שיר. וגם קריצה כשהשיר קליל ברמת בועות סבון. ככה נגיד שיר טיפשוני כמו "כמה רזית" עשוי באופן שמציל אותו מעצמו.
לא במקרה נבחר "מנגינה" בתור הסינגל הראשון מתוך הדיסק. השיר שכתבה דנה לפידות הוא בלדה מזרחית קלאסית עם ניחוח מעט רציני. הלב של בן זקן נשבר, בדיוק כמו הלבבות בדורות הקודמים. מה שקוראים אסטבלישינג. בהמשך כבר יבואו שירי האהבה/פרידה המזרחיים יותר כמו "שומרת מרחק" שכבר מוקדש לבחור חרא שכל בחורה צריכה לברוח ממנו. "נרדמת" עם מילים מוצלחות של כוכב הז'אנר אבי אוחיון, הוא ניסיון ראשון ויחיד לצאת מהשבלונות הרגילות לפופ מזרחי. מה שקוראים נגיעות של Fאנק, אבל רק נגיעות, ושוב גם כאן המינון מדויק מאוד, והפוטנציאל של ניג'וס שיש בז'אנר אינו נראה אפילו באופק.
אם לסכם, "מלכת השושנים" הוא אחד האלבומים הים תיכוניים המוצלחים ביותר של השנים האחרונות. הוא כיפי, קליל במידה, רציני במידה, הומוגני מאוד, וממצב את בן זקן ככוח שיש לשים אליו לב. באופן משונה, למרות שהוא לגמרי מזרחי, נדמה לי שגם הקהל שעדין לא הפנים את השינוי שחל במה שמכונה מיינסטרים ישראלי, יוכל ליהנות ממנו בלי למצמץ או להתאמץ. וכמובן שבקיץ הבא, לא תהיה בישראל חתונה שבה לא ינגנו שירים של עדן בן זקן. אני מוכן להתערב על זה.