אפשר לסכם את הערב הזה בשלוש מילים, "I Will Survive". ועם שיר כזה, מי צריך יותר? כבר בתחילת המופע של גלוריה גיינור הופיעה בהיכל התרבות בתל אביב הוקרן קליפ ארוך של תמונות מכל הקריירה שלה על רקע השיר המפורסם. מיד אחר כך עלתה התזמורת הגדולה וגם היא ניגנה קטע הקדמה מוזיקלי שכלל את נעימת השיר. וכמובן ששיאו של הערב היה כשגיינור, אחרי שעה וחצי, שרה את "I Will Survive" כשהיכל התרבות כולו עומד, רוקד, מריע ומצלם.
"I Will Survive" הוא שיר מיוחד במינו. הוא כלל לא אמור היה להיות להיט ויצא כצד ב' של תקליטון. שדר רדיו אחד שהתאהב בו הפך אותו ללהיט, ולכן בניגוד לכל להיטי התקופה, אין בשיר התערבויות אולפניות. גיינור שרה ללא זמרי ליווי, בקצב מעט איטי ממה שהיה מקובל בדיסקו, ובלי אפקטים. מיד לאחר שהשיר תפס, הוציאה חברת התקליטים את האלבום מחדש עם גרסה של שמונה דקות, כדי לעודד מכירות.
השיר האייקוני לבדו מילא את היכל התרבות, ולכן הקהל המבוגר שבא לראות את גיינור, קיבל באהבה את העובדה שפרט לשני להיטיה (השני הוא "Never Can Say Goodbye"), היא ביצעה ערבוב של קאברים בסגנונות שונים, ואף השאירה את התזמורת וזמרי הליווי לבדם, לקטע ארוך במיוחד שבו ביצעו שיר של הרכב הפ'אנק אדמה רוח ואש. זה היה, איך לומר בעדינות, סביר.
גיינור עצמה מעולם לא היתה זמרת ענקית, וביצועיה היו בהתאם - רוב הזמן סבירים. זה בלט מאוד בניסיונות לבצע שירים של ברברה סטרייסנד, רוברט פלק ואת "I'll Be There" של הג'קסונים, שכבר זכה לקאבר מדהים של מריה קארי בניינטיז.
גלוריה מצדה היתה אנרגטית ונתנה את הלב. היא שרה בכל הגרון, ודאגה שהקהל יהנה. בין השירים היא פטפטה ודיברה באופן לבבי ונעים (וזאת למרות שהלבוש שלה היה פחות נעים). התזמורת הגדולה היתה סבירה. אמנם נטולת ברק, אבל מקצועית מאוד ומפוקסת. הקהל שהגיע ללא דרישות גבוהות מדי, קיבל תמורה מלאה לכספו – ונהנה מאוד. זה היה ערב עממי, במובן הכי נחמד של המילה.