בשבוע שעבר התפרקה להקת פיוז'ן. אין לי מושג כמובן מה בדיוק קרה שם, אבל בהכירי את שוק המוזיקה המקומי, אני יכול לנחש. בארצות הברית, עם תום עונה של ה"אקס פקטור" זוכים המתמודדים בחוזים נאים, מישהו משקיע בהם הרבה כסף כדי לנסות ולהפוך אותם להצלחה מסחרית. בישראל השוק קטן מאוד, והכסף שהושקע בתחרויות עצמן, אם זה "כוכב נולד", "דה ווייס" וה"אקס פקטור", כבר פער חורים גדולים בכיסים של כולם. הרעיון שצריך להשקיע עכשיו עוד הרבה כסף מבהיל, ולכן המקסימום שיקרה מיד אחרי התחרות, הוא שהזוכים יצאו להופעות מכורות מראש, מה שקוראים חלטורות, עם פלייבק, כל זמן שיש ביקוש. שזה יותר קל עם זמר/ת, עדיף עם גיטרה, ופחות מתאים עם להקת בנים.
מוכיחה שתחרויות שירה בטלוויזיה הן מקפצה מצוינת
אז חברי "פיוז'ן" כנראה לא היו סבלניים מספיק, ולכן לא שרדו את המעבר לעולם האמיתי. אני מניח שאפשר היה שם להתאמץ יותר. בכל מקרה יש גם דוגמאות הפוכות. ככל שעוברות השנים, מתברר שמשתתפי תחרויות הזמר הטלויזיוניות מבינים יותר טוב את המשחק. כך למשל עידן עמדי, שידע לנצל את המקום השני ב"כוכב נולד" כדי להפוך לאחד היוצרים הצעירים המצליחים בארץ. משתתפים רבים מגיעים כבר לתחרות מוכנים, כלומר אחרי שאספו את החומרים לאלבום הבכורה. כשתמה התחרות הם לא מבולבלים או בהלם קרב. הם מוכנים לדרך, ויכולים בזמן קצר להוציא אלבום ולנסות להשתלב בעולם האמיתי. כך היה ב"דה ווייס" עם הצמד גיא ויהל וגם עם סיוון טלמור. שני השמות שאוזכרו היו בקבוצה של אביב גפן, שבעונה הראשונה היה היחיד מהמנטורים שהקפיד לבחור יוצרים, ולכן מירב מהמתמודדים שלו הגיעו לכדי מימוש גם לאחר התחרות.
אפרופו כסף. רז שמואלי הייתה הכוכבת הגדולה של גפן בעונה הראשונה של "דה ווייס", וכעת, שנתיים אחרי, היא עם אלבום בכורה בחברת "הליקון". זה אלבום מושקע. מישהו התרכז בקריירה של היוצרת הצעירה הזאת, מישהו כנראה מאוד מאמין בה. ויש לזה גם תוצאות. הנה הוכחה לזה שתחרויות זמר הן מקפצה מצוינת, לחלק מהאנשים. לא תמיד קל לזהות בזמן השידורים מי הם ה"תלמידים המצטיינים", אלה שכשרונם הגדול הוא להצליח בתכנית ומי באמת יצליחו בהמשך הדרך. בחלק מהמקרים לוקח הרבה זמן עד שמתפזר האבק. מה שברור הוא שכעת, שנתיים אחרי, איש לא יכול להתייחס לשמואלי כאל אחת ש"קיצרה את הדרך". אחרי "דה ווייס" היא עבדה קשה, הופיעה עוד ועוד, שחררה הרבה סינגלים, וכעת מציגה אלבום בכורה מרשים. אפשר להגיד כבר בהתחלה, ששמואלי היא תוספת נעימה מאוד למוזיקה הישראלית.
מיינסטרים רציני וטוב
הכיוון המוזיקלי של שמואלי אינו מכיל הפתעה גדולה. היא לא זו שתמציא מחדש את המוזיקה הישראלית, היא מיינסטרים רציני וטוב. ובכל זאת היא מביאה לפופ-רוק הישראלי משהו סימפטי, סקסי וטרי. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, זה לא מקרה. שמואלי גדלה על ברכי המוזיקה הישראלית וספגה אותה. יש בה את הדרמטיות של אתי אנקרי, את הקוליות של סיוון שביט, את הטון המתפנק של אפרת גוש ומשהו מהפקת הקול של נינט. אבל לצד השפעות שניתן לזהות בקלות, יש בה משהו מאוד מקורי. לשמואלי יש אופי. הוא לא תוקפני, הוא ענוג, מינורי, אבל הוא לא חלש. מפיק האלבום אמיר צורף, ידע לעטוף אותה בעולם צלילי עכשווי ונעים להאזנה, שהוא בעיקרו רוק גיטרות רך, עם רגישויות אלקטרוניות.
כך למשל בכשנכבה האור", אחד השירים היפים באלבום שכתב לה חמי בן דוד, שבו המילים העדינות והפזמון המפתיע מייצרים כמה מהרגעים היותר מקוריים באלבום. או "פנסים" שכתבה שמואלי עצמה והוא לא רק יפה, אלא גם מהשירים באלבום שאפשר לסמן אותם כמשהו עם חתימה אישית. או "עלי ועליך" שהוא יותר במסורת "קצת אחרת" של שנות השבעים עם ניחוחות סשה ארגוב, שנועל את המיתוג של שמואלי כאשכנזיה איכותית, שגדלה בזכרון יעקב.
כל שיר יכול להפוך לסינגל
איכותית או פופית, ככל שמאזינים לאלבום הזה יותר, כך מתברר שהשירים אכן נבחרו בקפידה, ולכל אחד מהם יש קיום עצמאי. זה מהאלבומים האלה שבהם אין אולי להיט ענק, אבל כל שיר יכול להפוך לסינגל עם קיום רדיופוני סביר. המקרה של שמואלי הוא גם דוגמה די בודדת לאמן שחברת התקליטים מאוד התרכזה בבנייתו. השירים שלה יצאו בשנה האחרונה בהפרשים נכונים, ויציאתו של האלבום עצמו, היא רק עוד שלב. נראה שעם קצת מזל, בסוף השנה הזאת יתברר שהאלבום של שמואלי הוא מהאלבומים הבולטים שיצאו כאן השנה.
אם לסכם, נדמה שרז שמואלי, תהיה עוד אחד מהשמות שאפשר יהיה להתהדר בהם בדיון על תרומתן של תחרויות השירה הטלויזיוניות למוזיקה הישראלית. שמואלי היא מהדמויות היותר אלטרנטיביות שהופיעו בתחרויות האלה, אם כי ברור שהיא אלטרנטיבית בקטנה. מתחת לשיער המפואר, מסתתרת זמרת טובה ורצינית, שיכולה להגיע לקהלים רחבים ומעוררת אמפטיה אצל הקהל. עכשיו הכל תלוי בכח הרצון, ותבונת ההתנהלות שלה. בינתיים, "יריות באוויר" הוא אלבום ממש יפה.
רז שמואלי, "יריות באוויר" (הליקון) **** ארבעה כוכבים.
"שירים באמצע הלילה" של נורית גלרון הוא קלאסיקה אדירה
אני מניח שרז שמואלי מכירה היטב את "שירים באמצע הלילה". אני מקווה בשבילה. כי האלבום הזה הוא אחת הקלסיקות המושלמות של הרוק הישראלי האיכותי של שנות השבעים. הוא אמנם נוצר בשנת 1981, אבל הוא פסטיבל הסיכום של גל הלחנת שירי המשוררים, ששטף את הסצנה המקומית בעשור ההוא.
נורית גלרון פרצה לתודעה בשנת 1978 עם אלבום בכורה מופתי. אני חייב להודות, שבעיני אלבום הבכורה שלה עם שירים כמו "כמעט", "מה יהיה בסופנו ו"בוא אלי", הוא עוד יותר מופתי מ"שירים באמצע הלילה". זה תקליט שדווקא הראשוניות שלו, ומעט הבוסריות שלו, מעניקה לו איכויות חד פעמיות. אבל אני יודע שאני די בודד בגישה הזאת, רוב העולם חושב ש"שירים באמצע הלילה" הוא האלבום הטוב ביותר של גלרון. והוא באמת אלבום שנוח יותר להעריץ.
שלוש שנים אחרי אלבומה הראשון, ואחרי שהופיעה המון, כבר הייתה גלרון, "נו-רית גלרון". זמרת איכותית וחשובה. המפגש שלה עם משורר נערץ כנתן זך, עם שירים שהלחינו יוני רכטר, מתי כספי, שלום חנוך, אילן וירצברג, חנן יובל, שלמה יידוב ואפילו סשה ארגוב, תוכנן מראש כמפגן ראווה של התעשייה המקומית. מסוג הפרוייקטים היומרניים מאוד. זה אמנם התחיל מערב מחווה בגלי צה"ל, שהצליח מעל המצופה ונתן את הרעיון. אבל מרגע שזה יצא לדרך, כל העילית של התעשייה המקומית התגייסה.
קול יפה עד בלי גבול
בהוצאה המחודשת, צורפו כבונוס כמה שירים מתוך אותו מופע מקדים. גלרון מבצעת שם בין היתר גרסאות שלה ל"שיר לאוהבים הנכונים" ששרה במקור חוה אלברשטיין ו"ציפור שנייה" ששרו סוזן ופרן. הגרסה ל"צפור שנייה", היא אחד הביצועים החיים הכי יפים שהקליטה אי פעם נורית גלרון. היא נשמעת צעירה מאוד, אבל כבר בשלה, קולה חזק ויציב ויפה עד בלי גבול. נדמה לי שגם אם רק בשביל השיר הזה, היתה שווה כל הטרחה בהוצאה המחודשת.
אז "שירים באמצע הלילה" היה מראש מבצע גרנדיוזי. הטריק זה שהוא מאוד הצליח, קודם כל אמנותית. זה באמת אלבום נפלא. אחרי עשור שלם של ערבי שירי משוררים, ובכלל הלחנה רוקית של משוררים, היה על השולחן מספיק ידע כדי לדעת למיין נכון את הטקסטים, ולמלחינים היה קל כנראה להתחבר. זה גם הצליח מסחרית. דור שלם של ילדים טובים מרחבי הארץ, גדל על השירים האלה, למד אותם בעל פה, והעריץ בהם כל תו.
חשיבותו הגדולה של נתן זך
אין דרך להגזים בחשיבותו של נתן זך בפרויקט הזה. זך הוא באמת משורר חד פעמי. בגלל שהיה מראשוני המשוררים של ישראל החדשה, הוא הצליח לכתוב גם שירי אהבה מצוינים כמו "כמעט טוב" עם השורה הנהדרת "אל תתנצל, אל תתנצל שוב" שמתי כספי הפליא להלחין, לצד שירים יותר סימבוליים כמו "עץ השדה", שאותו הפך שלום חנוך להמנון החילוני השמאלני של הקשר בין אדם לאדמתו.
שיר כמו "כולנו זקוקים לחסד" הוא מסוג השירים שראויים לפסקה נפרדת. זה טקסט מלא חמלה ואהבת אדם, שלעיתים קשה להאמין שזך עצמו, איש לא קל, באמת כתב אותו. אילן וירצברג הצליח לטעון אותו באנרגיה המנונית, שיש בה ניחוח של השירים הקנוניים של הביטלס. זה מסוג השירים שהיה אמור להיות ההמנון הלאומי של ישראל, אם היא לא הייתה הופכת למשהו שונה לגמרי. והוא בהחלט בשל לגרסת הכיסוי הנכונה, אולי אף של גלרון עצמה.
איזון נדיר בין פשוט למתוחכם
אפשר פשוט לעבור על רשימת השירים, "כשצלצלת רעד קולך", "כמעט טוב", "עד מחר" והלאה. כל שיר באלבום הזה הוא יהלום קטן ומלוטש עד תום. גלרון שרה באיפוק, בלי שום דבר מפעלולי הג'אז שבהם הלהיבה בהופעות חיות. זה פופ נטו, נקי, טהור. ולכן זה כל כך מוצלח. גם במרחק של 33 שנים, האלבום הזה לא נשמע מיושן או משומש. לא פלצני ולא פשטני. זה רגע נדיר שבו המינונים שבין פשוט למתוחכם הגיעו לאיזון נהדר. כל מי שחושב על פרויקט שקושר בין טקסטים גבוהים לרוק, ולא רק, חייב ללמוד את האלבום הזה בעל פה.
"שירים באמצע הלילה" הוא הכל. קלאסי, קאנוני, יפה, מרשים, כיפי ומרגש. זה מאותם האלבומים שהם יותר מקובץ שירים, הם יצרת אמנות שלמה. אין ארון אלבומים ישראלי שלם בלעדיו.
נורית גלרון, "שירים באמצע הלילה" (אן אם סי) ***** חמישה כוכבים.