בואו נעקוף רגע את הדיון המשעמם על אמני רוק גדולים בעשור השישי, השביעי או השמיני לחייהם. כבר הבנו שיש אנשים שההזדקנות מצעירה אותם (היי לאונרד כהן), שיש אנשים שזקנתם היא קריירה כמעט נפרדת (היי שם למעלה ג'וני קאש), ושיש אפילו כאלה שסתם מנצלים את האייקוניות שלהם כדי לשמח (היי פול מקטרני, ד"ש לריהאנה). דיוויד בואי הוא מחלקה בפני עצמה. וב"Blackstar" הוא פשוט מביא אותה בדיסק יפיפה, שכמעט משכיח את העובדה שהרוק נמצא בצרות גדולות.

אין בינתיים הרבה פרטים על הדרך שבה הוקלט הדיסק. טוני ויסקונטי שוב הפיק, היו באולפן הרבה נגנים, אבל מה זה משנה? האלבום נפתח בעשר דקות מדהימות של שיר הנושא "Blackstar". השיר נכתב כאות פתיחה לסדרת טלוויזיה אנגלית והוא יצירה אפילה אבל גם עכשווית (יש גם גרסת סינגל של 3 דקות). כבר בהתחלה יש מקצבים אלקטרוניים עדינים, שמסבירים לכל מי שדאג שהאוזן של בואי עדין הכי מעודכנת שאפשר. הטקסט הוא קצת סוריאליסטי, אבל לא רק. יש שם בפזמון שורות בעלות משמעות: "אני לא כוכב פופ, אני לא כוכב קולנוע, אני לא כוכב סרטי מרוול". לא ברור על מי בואי שר, אבל כרגיל זה הכל עליו.

אחר כך יש עוד שישה שירים, ארוכים יחסית. סגנונית הם סמיכים ומזכירים את הדברים של תקופת ברלין הראשונה של בואי עם בריאן אינו. הרבה סקסופון, קצת ג'ז מודרני (שזה הפן של בואי שאני אישית פחות מת עליו). כמו למשל בשיר ששמו בתרגום לעברית הוא "זה חבל שהיא היתה זונה" יש לו טקסט מאוד לא מתחסד. אבל המבנה שלו כמעט אבסטרקטי. בואו נגיד לא יהיה קל לשיר את זה בקריוקי. לעומת זאת ב"Lazarus" שבא אחריו הסקסופון פחות משתלט, המבנה יותר מסורתי, והתוצאה היא שיר טעון ונוגע ללב ויפה. 

עוד במאקו מוזיקה:

הרגעים הכי יפים בדיסק הם לטעמי שני השירים האחרונים. נראה שאחרי שגמר להפציץ ולהתחכם, מגיע בואי לסוף רגוע ומשוחרר, כמו שאני הכי אוהב אותו. "Dollar Days" ו"I Can't Give Anything Away" הם שני שירים נהדרים שאני יכול מעכשיו לשמוע שוב ושוב לנצח. יש בהם את כל המרכיבים שהופכים שיר של דיוויד בואי לקלאסיקה. ובעיקר בשירים האלה הוא שר יפה, ממש כמו פעם. הקול שלו קצת סדוק, אבל ממש קצת. מסתבר שבתור הזיקית האולטימטיבית, גם בענינים האלה הוא יכול לשחק. אם בא לו, כמו בסינגל מהדיסק הקודם " Where Are We Now?", הוא נשמע כמו זקן על ערש דוואי. ואילו כאן בשני השירים האחרונים, הוא צעיר ורענן, לא היית נותן לו יום מעל ארבעים.

דיוויד בואי הוא כל מיני דברים עבור כל מיני אנשים. והקהל הרחב בעיקר זוכר את להיטי האייטיז שלו "Let's Dance" ו"China Girl". כך שהדיסק הזה הוא לא לכל אדם. זה לא שאפשר להגיד "שיואו נמאס לי קצת מאדל, אני אשים את החדש של דיוויד בואי". אבל מי שבאמת אוהב מוזיקה, ויודע לצלול לתוך אלבום ולהתידד איתו, יוכל לעבור כאן חוויה של ממש.

אנשים שאוהבים ומכירים את בואי יהנו מדיסק שמזכיר את השנים הטובות שלו. זה דיסק שמתכתב יפה גם עם תקופת ברלין, אבל גם עם דברים מוקדמים יותר כמו ״Aladdin Sane". זה לא דיסק בוגר או מהוגן או כל מילה אחרת שבה מתארים אלבום של אמן ותיק שככה בקושי סוחב. וזה בודאי טוב בהרבה מכל האלבומים הפחות מוצלחים שהוציא בשנות התשעים. זה קצת וולגרי להשתמש המילה הזאת על דיוויד בואי, אבל ״Blackstar" הוא סוג של קאמבק. גם אם אין באלבום שיר שהוא ממש להיט רדיו.

אם לעורכי רשימות הסיכום היתה עוד סבלנות, אפשר היה בקלות להכתיר את האלבום הזה כאחד משלושת הטובים של 2015. אם מתעקשים להביט קדימה, זה האלבום החשוב הראשון שיוצא ב-2016 ויש סיכוי טוב שיעברו הרבה מאוד חודשים עד שיצא אלבום מוצלח ממנו.

ארבעה כוכבים