כוכבות הפופ של העידן הזה הן הרבה יותר מכוכבות פופ. הן ישויות ענק שמתקיימות בעולם מתוקשר, בו הן מספקות סחורה על בסיס יומיומי. לכן גם אלבום חדש שלהן, הוא הרבה יותר מסתם אלבום, יותר מסתם מאירוע. אלבום חדש חייב להיות הרבה יותר מהשקת אייפון X. זה אמור להיות לפחות ברמה של שילוח טיל גרעיני מצפון קוריאה. ויאמר לזכותה של סוויפט שהיא עקפה עם "Reputation" די בקלות את המתחרות הגדולות שלה, מיילי סיירוס, לורד וקייטי פרי, שהוציאו השנה אלבומים סבירים, שלא הצליחו להפוך לאירועי ענק.
סוויפט עובדת הרבה יותר קשה. היא המציאה את הטריק הבלתי נסבל של לדבר כל היום על: אז מה אתם חושבים עליה? ומה היא חושבת על מה שאתם חושבים שאתם חושבים עליה? ומה אתם חושבים על מה שהיא חושבת, שאתם חושבים שהיא חושבת? ומה קניה ווסט חושב על כל זה? כן, היא ממשיכה לתפעל את הריב המתוקשר, שכבר מזמן היה אמור לשעמם, בהצלחה גדולה יש לציין, כי הרי מי זוכר על מה הם בכלל רבים?
באופן כללי, היא מצליחה לשמור על רמת ערנות גבוהה של העולם כלפיה. לקראת יציאת האלבום החדש, היא מחקה את כל החשבונות שלה ברשתות החברתיות. וכדי שיהיה שמח גם הסתבכה עם בלוגר אמריקאי שהשווה אותה להיטלר. כן, זה סוג הרגשות שהיא מעוררת. ואם צריך כותרת, גם בלוגר קטן זה מעולה. חבל שהיא לא קוראת עברית, היינו עושים איתה שמח.
טיילור מבינה את העבודה. כמו קרן פלס המוקדמת (כלומר לפני שהפכה לאמא נשואה, וויתרה על גברים כאקשן ציבורי), היא מצליחה ליצור עניין תקשורתי כל הזמן, אבל ממש כל הזמן. היא תגרום לכל שטות שהיא עושה או אומרת, להפוך לחדשות. היא, החברות שלה, החברות של החברות, החברות שלא יהיו חברות. לדעתי, היא ממש מפסידה שהיא לא עושה כושר עם המאמנת ליקי, ולא מצטרפת לחבורה של שלומית מלכה ודר זוזובסקי. אגב, היא ואסי עזר נועדו זה לזה. חבל שהם לא יודעים את זה. אולי שתצטרף לאסי ורותם בעונה הבאה של "הכוכב הבא"? אני מניח שהדוגמאות האלה יספיקו.
ואז באה המוזיקה. סויפט מגיעה לסיבוב הנוכחי אחרי ש-"1989" היה אחד מאלבומי הפופ המוצלחים ביותר של השנים האחרונות, אם לא ה-. הוא היה רענן, מלא להיטים ועם הרבה ממזריות. הוא היה אלבום מיוחד, שאינו דומה לאף אלבום אחר, דבר שקשה להגיד על אלבומים בעידן הזה. "1989" שדרג אותה מאוד, והעמיד אותה כמעט בראש הפירמידה, במקום שבו נשאר רק לריב עם ביונסה כדי להחליט מי הגדולה מכולן. "1989" היה גם צעד קדימה מהפופ המתוק יותר שבו התמחתה סוויפט באלבומיה הראשונים.
"Reputation" הולך עוד צעד קדימה, שהוא גם צעד אחורה. סוויפט מיישרת קו עם העולם. היא חזק ב-EDM וחזק בארנ'בי. אפשר להגיד שעכשיו היא כמו כולן. היא מצטרפת רשמית לעולם הצלילים המנצח של הזמן הזה, ואפשר גם להגיד שהיא פשוט נכנעת ועושה את מה שכולן עושות. התוצאה היא שיש באלבום החדש לא מעט שירים שהיו יכולים להיות חלק מכל אלבום של כל כוכבת פופ ענקית אחרת. מאריאנה גרנדה ועד ריהאנה. מקייטי פרי ועד בכלל. קחו למשל את "Call It What You Want", אחד הסינגלים מתוך האלבום החדש, ותחשבו מי מהזמרות המובילות לא הייתה יכולה לכלול אותו באלבום שלה ולהרגיש סבבה? המושג שיר גנרי, רשום ל-"Call It What You Want" על המצח, וגם על הישבן.
טיילור סוויפט יודעת לכתוב שירים, אבל כולנו יודעים שזה כבר מזמן לא מספיק. אם להיות אמיתי, "Reputation" הוא עוד אלבום מוצלח של מקס מרטין. הגאון הגדול של עולם המוזיקה הוא זה שחתום על רוב השירים בדיסק. הוא נתן את הטון, וקבע את הקו. הוא זה שבזכותו "Reputation" הוא אלבום פופ עדכני, אבל לא חדשני. מרטין הוא גאון, אבל לכאן הוא לא הביא פיסות גאונות חדשות, וגם לא הצליח להמציא כלום. עבודה טובה, זאת כנראה הכותרת.
ולצידו על שליש משירי הדיסק, רובם מחלקו האחרון, חתום ג'ק אנטונוף, השם העולה, החבר של לנה דהנאם, שאחראי גם לדיסק שהוציאה השנה לורד. קשה עוד לאפיין את העבודה של אנטונוף. הוא בסדר. הוא לא בעל טאץ' שאין לאף אחד אחר. אם יש הפתעה כאן, זה רק סביב העובדה שהסינגל הפותח "Look What You Made Me Do" הוא יצירה של סוויפט ושל אנטונוף, ולכן הוא קצת שונה מרוב האלבום. אפשר להתייחס אליו כהצהרת פתיחה, או כזריקת יח"צ. הוא גם לא שיר באמת שווה.
כשמתחילים להאזין בצורה מסודרת, ברור שהגענו לעולם של מקס מרטין, עם להיטים תקניים לגמרי, תמיד בטוב טעם, אבל גם מעט צפויים. כך בין 15 להיטי האלבום יש טובים יותר וגם טובים פחות. קחו למשל את "Delicate", השיר הכי מתוק לטעמי. טיילור שרה בפעם המאה על השאלה, מה אנשים חושבים עליה, ומה היא באמת. הביט האלקטרוני, קצת מעולם הפטשופ בויז, אנין ואלגנטי. לא להיט ענק, אבל שיר חמודי. האם זה מספיק? תלוי למה.
או להבדיל, "End Game", אחד השירים הראשונים באלבום, שבו גם משתפפים אד שירן ופיוצ'ר. זה בטוח יהיה סינגל, אם כי לא בטוח שבעוד שנתיים מישהו בכלל יזכור את השיר המיותר הזה. נדמה לי שבקרוב שירים כאלה ייוצרו על ידי מכונות. יענו רובוטים. או "New Year's Day", בלדה קטנטנה שסוגרת את הדיסק. שיר טיילור סוויפטי שמזכיר את הלהיטים המוקדמים שלה. היא שרה רק עם פסנתר, אינטימי. זה בטח יהיה נאמבר מעולה בסיבוב ההופעות הבא שלה. דווקא שיר יפה.
אם לא הבנתם עד עכשיו, החדש של טיילור סוויפט הוא הרבה מהומה, עם הרבה פחות סיבות אמיתיות לדון באותה המהומה. הוא הרבה פחות אייקוני מ-"1989". יש בו להיטים פחות מאופיינים, ופחות שפיציים. הוא לא מאכזב, אבל הוא בטח לא איזה אטרקציה. סבבה בקטנה. זאת ההגדרה. בחודשים הבאים המערכת הענקית תעשה המון רעש כדי להסתיר מכם את העובדה הזאת, אבל אם ניקח קדימה חמש שנים, ברור שזה אלבום הרבה פחות טוב וחשוב מקודמו. מצד שני אם במסגרת סיבוב ההופעות העולמי היא תגיע גם לראשונה בחייה לישראל, ייתכן שנפרגן לה מעט יותר.
★★★ (שלושה כוכבים)