לורד היא כבר לא אותה הילדה מניו זילנד שכבשה את העולם לפני ארבע שנים. היום היא כוכבת פופ איכותית צעירה ומצליחה שלכולם יש דעה עליה. מעבר לזה היא גם החברה הטובה של טיילור סויפט, מיילי סיירוס ולנה דנהאם, שהשאילה לה את הבויפרנד, ג׳ק אנטונוף, כמפיק המוזיקלי של האלבום החדש.
זה מאוד נדיר שבחורה מניו זילנד כובשת ככה את העולם, אבל יש שירים כאלה כמו "Royals", שמתעלים על עניינים כמו גאוגרפיה. הבעיה היא כמובן לחזור על ההצלחה ולשמר אותה ובשורה התחתונה לורד עומדת במשימה ממש יפה. האלבום השני שלה ״מלודרמה״ הוא לא רק מעולה, הוא גם כיפי, יצירתי ומענג. הוא מסמן מבחינתה בדיוק את ההתקדמות הנחוצה כדי לאתגר, אבל לא לנדנד.
לורד היא זמרת מעולה ומיוחדת וכותבת שירים מצטיינת, אבל מה שלא פחות חשוב, היא מוזיקאית שמתעניינת בהפקה ובצליל. אף שיר באלבום לא מחופף. בכל שיר הושקעה קצת מחשבה, ויש בו לפחות ניסיון לייצר צליל אחד חדש שמתאים רק לו. זה די מצליח, ברוב השירים. מה שהכי חשוב הוא שהאלבום לא מנדנד לרגע ולא שוקע לעודף יומרנות, שהיא אופציה כשאת בת 20 שצריכה להוכיח לעולם שאלבום הבכורה שלך לא היה מקרה.
אפשר לסכם את האלבום דרך שלושה מהשירים הבולטים בו. הראשון הוא "Green Light" שפותח את האלבום ויצא גם כסינגל הראשון, מעבר לזה שהוא להיט קיץ מצוין. יש בו אלמנט מקסים של פסנתר האוס מהסוג שאהוב בלהיטים צ'יזיים אנגליים, אלא שכאן הוא מתפקד לגמרי הפוך ומוציא את מעט הנפיחות שיש בשיר. השיר מראה שלורד עדיין בתנופת יצירה והיא רחוקה מנקודת השיא שלה.
השיר השני הוא "The Louvre" ("הלובר"), וכן הוא מוקדש למוזיאון המפורסם בפריז. הסכנה הגדולה של נערות מסוגה של לורד הוא שאחרי הפרסום, הן תתחלנה כמו ראפרים, לכתוב שירים על הכסף והתהילה. לורד עוקפת את זה עם שירי שברון לב וסתם אהבה (היא גם נפרדה מהחבר שלה). בשיר הזה היא מצליחה לתאר באופן מרגש את הסחף הרומנטי של אהבתה ולסיים עם המשפט היפה "אנחנו הכי גדולים, הם יתלו אותנו בלובר. כאילו מאחורה, אבל למי אכפת, זה עדיין בלובר".
שלישי ואחרון הוא שיר שנקרא "Liability". כזכור, דיוויד בואי מאוד אהב את לורד והיא זכתה בכבוד לעשות לו טריביוט בטקס פרסי הבריט. כאן באלבום היא בנתה את השיר הכי יפה על האקורד של שיאו המפורסם "All the Young Dudes", ולמרות שהשיר אינו קשור באמת לבואי, הוא מהווה סוג של הצדעה יפיפייה ומרגשת. זה שיר שמעלה את כל האלבום במדרגה.
אז יש הרבה רכילות בענייני לורד. סיפורים על הפרידה שלה מהאיש שגילה אותה וכל מיני כאלה. דיונים על העיניים שלה, שקצת רחוקות אחת מהשנייה, וכמובן את הקיום ברשתות החברתיות עם כל החברות המפורסמות. אבל מעבר לכל זה יש עכשיו דיסק שני ומוצלח מאוד שהופך את כל היתר לטפל. כי כשהמוזיקה טובה, כל היתר באמת לא משנה.
ציון: ★★★★
ואם כבר התכנסנו, הפליט פוקסז הוציאו את אלבומם השלישי "Crack Up". שש שנים עברו מהאלבום האחרון שגרם לרבים לחשוב שזאת תהיה הלהקה הכי גדולה בעולם, אבל מאז שהסולן רובין פקנולד נעלם הכל הסתבך. עכשיו כשהוא חזר, הם הוציאו אלבום שכולו מחווה לקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, וזה יפה ברמות על. אם צריך שיר אחד לדוגמה, נסו את "Naiads, Cassadies", שהוא לא רק אחד השירים היפים של השנה, אלא גם יצירה על זמנית שמחברת את 2017 ל-1970. אגב, גם "Kept Woman" שבא אחריו הוא שיר נפלא.
ציון: ★★★★★