רובי האחד והיחיד
אני אתחיל בוידוי לא סנסציוני. אני אוהב להקות בנים. אני אוהב את טייק ד'את. אני חושב שרובי וויליאמס הוא כוכב הפופ הגדול ביותר שצמח בעולם בעשרים השנים האחרונות. יותר מג'סטין טימברלייק. עד היום, כשהוא כבר בן 38, טרם קם לו יורש. ההופעה שלו ב-2001 ברויאל אלברט הול, שם הוא שר קלאסיקות ישנות של סינטרה ואחרים, הייתה אחד הרגעים המרגשים של העשור הקודם. וזה דיסק-דיוידי ההופעה הטוב ביותר של העשור ההוא.
הקריירה של רובי, כמו כל קריירה, ידעה עליות וירידות. בעיקר מהרגע שהוא החליט לכבוש את אמריקה. מה שמאוד לא הצליח, כי האמריקאים הרי קצת סתומים ולא באמת מבינים בפופ אירופאי. ולכן שני הדיסקים האחרונים שלו "Redbox" ו"Reality Killed The Pop Star" נחשבים לנסיונות קאמבק. הדבר המשונה הוא ששניהם נחשבים לכשלון מסוים, למרות שמבחינת מכירות הם מאוד הצליחו. אולי זה בגלל שאף שיר מתוכם לא היה להיט רובי וויליאמס אמיתי.
לפני שנתיים החליט וויליאמס לעשות את הדבר הנכון וחזר לסיבוב קצר ומצליח עם החברים מטייק ד'את. נדמה לי שהמפגש עם גרי בארלו, האיש הכי סחי בעולם, עשה לו רק טוב. בארלו הוא באמת טיפוס של פקיד פופ חמוד וטוב לב. והוא איפס את רובי תוך שנייה. וכך, כשנגמר הסיבוב בלהקה ורובי יצא לעוד אלבום סולו, בארלו כתב איתו את השיר המעולה "Candy" וסימן לו את הכיוון.
"Take The Crown" הוא בדיוק מה שאהבתי תמיד אצל רובי. אלבום פופ אנגלי, באווירת להקות בנים, מלא בשירים שמחים ולא מאיימים. כבר בשיר הפותח המצוין "Be A Boy" הוא יורה "הם אומרים שהקסם שלי פג, אני לא חושב ככה". ובשיר השני המצוין "Gospel" הוא מוסיף "אני מרים כוסית לחייכם, אלה שתמיד היו בעדי. ואלה שלא, לכו תזדיינו".
וויליאמס כתב את השירים עם שני אוסטרלים לא מוכרים. בין השאר יש באלבום המנון U2 סקסי כמו "Hunting For You" ושיר סיום מרגש, דואט עם זמרת קאנטרי אמריקאית לא מוכרת בשם ליסי שנקרא "Losers". אבל בעיקר שורה על האלבום רוח השמחה הרובי וויליאמסית, שהפכה אותו בשעתו לדמות כל כך אהובה וקולית. רובי חזר. קבלו אותו. באהבה.
Robbie Williams. Take the Crown (הליקון), **** ארבעה כוכבים
טיילור סוויפט הפכה למוצר מסחרי עם כוונות רווח
טיילור סוויפט רק בת 22 אבל מרגישה הרבה יותר. מגיל 14 הילדה הזאת דוחפת קדימה קריירה, נעזרת בשני הורים משכילים עם כישורים פיננסיים, שדאגו שהיא תעקוף בקלות את כל המכשולים האפשריים. היא הוציאה דיסק ראשון בגיל 17 וכבשה איתו את נערות אמריקה והעולם כולו. סוויפט שרה פופ-קאנטרי שמערבב את אבריל לאבין עם דולי פרטון וסטיבי ניקס ומפלטר הכל ברוח להיטי המצעדים החדשים. זה יעיל, אפקטיבי, נמכר כמו לחמניות, אבל קשה להגיד שזה באמת מסעיר.
באלבום הקודם שלה היתה בלדה שדווקא אהבתי "Back To December". באלבום הנוכחי אני לא מוצא שיר באותה רמה. אבל יש הרבה מאוד שירים שבטוח יהיו להיטים בכל מקום. סוויפט שרה על נעורים ואהבה. על שטויות וכאבי לב. והכל עם קול חמוד שיש לו "טוונג" כזה קטן של קאנטרי שמוסיף המון. והיא גם בלונדינית ויפה. קחו למשל את "22", להיט רוק חמוד, התשובה הילדותית שלה לספירות ("19" ו"21") של אדל. שתיהן כמעט באותו גיל. נחשו מי אימא של מי?
הסינגל "I Knew You Were Trouble" למשל נכתב בשיתוף עם מקס מרטין. אתם יודעים ההוא משבדיה שכותב להיטי-על. שזה נחמד, אבל מסביר שסוויפט כמו כל מפעל ריווחי, עסוקה בעיקר בפיתוח עסקי. מולו הביאו לה מאנגליה את הכוכב הטרי והג'ינג'י אד שירן ששר בלדות אינטימיות. משיתוף הפעולה בינהם יצאה בלדה קטנה, "Everything Has Changed", שבה בקושי שומעים אותו, ואולי תעזור למצב אותה באנגליה בנישה מעט יותר איכותית.
באופן פרדוקסלי טיילור סוויפט, ספור של אמביציה בלונדינית שעשתה באמת הכל במו ידיה ובמו שיריה שכתבה בעצמה, היא בסופו של דבר מוצר פופ מיינסטרימי מלוטש ולא סופר מעניין, שמתאים לשוק הברמיצווש ברחבי תבל. הילדות היותר צעקניות אוהבות את קייטי פרי, הילדות היותר טובות יצעדו למחנה טיילור. בארצות הברית בוודאי גדל עכשיו דור שלם של ילדי קייטי נגד טיילור. רק שכאן בישראל זה ממש לא באמת קורה. קשה לי להאמין שהיורשים של ההומואים החמודים שעמדו בראש מועדוני ירדנה ועופרה עומדים כרגע בראש מועדון מעריצי טיילור. נראה לי יותר נכון לחפש אותם במועדון של רוני דלומי.
Taylor Swift. Red (הליקון), *** שלושה כוכבים
קלווין האריס מרגיש קרוב, אבל חסר אופי
רק לפני שש שנים היה קלווין האריס ילד הפלא הלבנבן שמשגע את אנגליה. הוא היה די ג'יי, יוצר ומיקסר איכותי, מאתגר, מעניין, חדשן. פחות מעשור אחר כך הוא כוכב ענק בבריטניה, אבל רק שם. הוא לא הצליח לעשות את הקרוס-אובר האמיתי בארצות הברית ואפילו לא באירופה. הוא לא נהיה הדיוויד גואטה האנגלי האליטיסטי שחשבנו שהוא יהיה. כל הלהיטים שהוציא בחצי השנה האחרונה עם ריהאנה, פלורנס, אלי גולדינג ואקסמפל, היו להיטי מצעדים בכל העולם, אבל נזקפים לקרדיט של מי ששרו בהם.
ואולי בצדק. אלבומו החדש "18 months" מלא בלהיטים, הענק שבהם "We Found Love" אבל האלבום חסר אופי ונשמע קצת כמו אוסף חדש בסדרת "now". הלהיטים רובם מוצלחים מאוד, אבל באמת נשענים בעיקר על הקולות המצייטנים של הסולנים ובהם גם קליס, ני-יו ודיזי רסקל. הקטעים האחרים נשמעים כמו קטעי מעבר שבהם הדיג'י מנסה להרים את הקהל.
אולי נקודת המפתח באלבום היא "Feel So Close". זה גם השיר המתסכל בו. האריס שר כאן בקולו, ונשמע קצת כמו סולן של להקת רוק עגמומית, מה שנותן לכל העסק עוד טיפה של עומק ועניין. אבל האריס לא מתעניין בעומק. הוא הפך למכונת להיטים והשאלה היחידה המענינת אותו היא האם זה יגיע למקום הראשון במצעד המכירות. באופן טבעי האלבום שלו הוא מוצר קונפקציה עונתי מוצלח שאין בו שום דבר אישי. השם "big hits 2012" היה הולם אותו באותה מידה ולדעתי גם מוכר יותר עותקים. זה קצת חבל, כי האריס היה יכול להיות אמן אלקטרוני יותר משמעותי. אבל זה ממש לא נורא.
Calvin Harris. 18 Months (אן.אם.סי) *** שלושה כוכבים