בגלל שאני עתיק, עדין יש בי את ההתרגשות הקלה מול אלבומי הופעה חיה. כן, כן, בשנות השישים והשבעים הקלטת מופע חי הייתה עניין גדול, ולהקות הוציאו אלבומי הופעה חיה לעיתים נדירות, ובדרך כלל עם איזו סיבה מיוחדת (ראה האייטם הבא). בעידן החדש שבו כל דבר ניתן לתיעוד, אין שום סיבה לא להפוך כל סבוב הופעות לדיסק ודי.וי.די, שיהיה קודם כל מזכרת לעשרות אלפי האנשים שבאו לראות ונהנו, וגם למי שהתעצל ולא היה לו כח להיות לקום מהספה, ישאר על הספה ויראה את ההופעה בבית, כאילו הוא באצטדיון.
כדי להבין את תעשיית ההופעות המודרנית באופן הכי פשוט, רצוי להציץ בדי.וי.די החדש הזה של קולדפליי, בביצוע לשיר "Princess of China" השיר הזה הוא דואט להיטי עם ריהאנה, שקשה לא לחשוב על כך שמטרתו העיקרית הייתה מראש למכור סינגלים והרבה. כמובן שריהאנה לא יכולה לבוא לכל הופעה של קולדפליי, אז סיכמו מראש שהיא תבוא רק להופעה בפריז ואז יצלמו אותה לטובת הדי.וי.די.
השיר מתחיל כשקולדפליי על אי קטן, בתוך ים הקהל. כריס מרטין לובש חולצת טריקו ילדותית ומטופשת בצבעים זרחניים, שהיא חלק מהבגדים המגוחכים שחברי קולדפליי יצרו לכבוד הסבוב הזה. הם נראים כמו חולצות של מעריצי הקלקסונז מלפני עשור בגרסת פוראבר 21. אבל מי שם לב לפרטים. ריהאנה מצטרפת בפזמון. לפתע נדלק פנס והקהל כמובן משתגע. היא לבושה קימונו ומאופרת כאילו באה לסשן צילומים. כריס מרטין כבר מזיע ונראה כמו רוקר.
ריהאנה צועדת כמה עשרות מטרים, צועקת "הלו, פריז!" וכריס מרטין עונה "לטס גו!" ואז הם עושים את ההרמוניה של הפזמון ביחד. וגם שרים זה מול זה. המצלמה אינה יכולה להסתיר שאין בינהם שום קשר או כימיה מיוחדת. בקליפ של "Princess of China" שיצא בשעתו עוד הצליחו לזייף אקשן, אבל הבמה היא אכזרית. לקראת סוף השיר, בקטע השיא, הם מתקרבים אחד לשני, אבל מה שאמור להיראות אירוטי ולא נשלט, מרגיש הכי פלסטי. האצבעות של כריס מרטין על הצוואר של ריהאנה נטולות כל תשוקה. שזה קצת משונה כי בכל זאת, זה הצוואר של רירי והוא סקסי, אפילו הומואים קולטים את זה.
בסוף השיר הם אפילו לא מתחבקים. כי הוא כאמור מזיע והיא גברת. היא משתחווה. הוא אומר תודה. היא נעלמת בחזרה לכיוון היציאה, בצעדי ריצה כדי שכולם יראו שמתחת לקימונו יש לה נעליים משגעות. וזהו. זה קטע לגמרי מסחרי ומסריח שכולו ריגוש זול. הבעייה שזה עובד. השיר טוב. ריהאנה וכריס מרטין שרים מעולה. הקהל אוהב את הלהיט. מה עוד צריך?
וזה בעצם כל הסיפור של האלבום הזה בפרט, ושל קולדפליי בכלל. היו היתה פעם להקה נהדרת. והאמת, הם עדיין להקה מצוינת. וכריס מרטין זמר נפלא והשירים שלהם אחלה. בעולם החדש שבו אין יותר מקום ללהקות רוק אמיתיות, קולדפליי בחרו להפוך ליצרני להיטי פופ-רוק ולשרוד בין דיוויד גואטה, ג'סטין ביבר וריהאנה. והם עושים את זה בהצלחה. האם זה יכול היה להיות יותר מסעיר? לא בטוח.
קולדפליי מסעירים בדיוק במינון הנכון לעכשיו. כשהם שרים את "Every Tear Drop Is a Waterfall" לסיום ברור לך שזה הטון הנכון של להיט מצוין. אבל גם "Clocks", ו"In My Place" נשמעים עדיין חמים וטריים, כאילו נכתבו לפני חצי שנה. כך שבאמת כל מה שנותר זה לתת לזה לעטוף אותך ולהסחף. כלומר בתנאי שאתה לא אחד מהנודניקים שנורא שונאים את קולדפליי.
Coldplay. Live 2012 (הליקון) **** ארבעה כוכבים
לד זפלין על מדרגות לגן עדן
לד זפלין הם הרבה יותר חשובים מקולדפליי. באופן מסוים הם המציאו את הרוק הכבד בגרסתו הראשונה והבסיסית. הסולן רוברט פלאנט כמו המציא את שירת הרוק, ג'ימי פייג' את נגינת הגיטרה החשמלית, וכן הלאה. הרוק שלהם שואב מהבלוז והרית'ם נ' בלוז, וכן עם השנים כשהם התבגרו, הכל התערבב חזרה לכדי משהו מפואר ומרהיב.
לפני חמש שנים, ולאחר הרבה מאוד שנים של סרוב, הסכימו חברי לד זפלין החיים להתאחד להופעה חגיגית, כשהמתופף הוא ג'ייסון בונהם, בנו של המתופף המקורי המנוח ג'ון בונהם שמת טרם זמנו. ההופעה המוצלחת הפכה בסופו של דבר לסרט מקסים שהוצג גם בבתי הקולנוע ברחבי העולם. כעת יוצא הסרט במארז הכולל גם דיסק כפול של מוזיקה.
קשה להסביר למי שלא מכיר, את חוויית לד זפלין. מצד שני, מי לא מכיר את חוויית לד זפלין? אפילו ברק אובמה שהעניק להם לאחרונה פרס מפעל חיים טען שגדל עליהם. דורות של גברים, בעיקר גברים, השתמשו במוזיקה של לד זפלין להגדרת מרד הנעורים, להפוך מנערים לגברים. יש משהו כוחני במוזיקה הזאת, אבל באותה מידה יש בה נשמה ועומק.
אלה באמת שירי מופת, שהם הבסיס לרוק כפי שאנחנו מכירים אותו היום. כששומעים למשל את "Kashmir" שבשעתו נחשב מהפכני, נזכרים פתאום כמה להקות מאז חיקו את המבנה הזה של ליין מוזיקלי שכמעט ואינו מתחבר עם המוזיקה ששר הסולן. שלא לדבר על יצירות מופת כמו "black dog" ו "dazed and confused" שבו יש קטעי סולו בגיטרה של ג'ימי פייג' שמצליחים לרגש גם דרך האלבום, כי באמת אין גיטרה מרגשת יותר מזו. למעשה כל שיר בהופעה הזאת הוא אבן יסוד, קשה להבין איך אפשר בכלל לתאר את הרוק המודרני בלי להכיר היטב את לד זפלין.
אבל הדבר הכי חשוב הוא שלמרות כל השנים שעברו, לד זפלין נשמעים רלוונטיים, עכשיוויים, אנרגטיים, כאילו היו בני 23. גם אם באותה נשימה אתה שומע בקולו של רוברט פלאנט את השנים, הנסיון, והרגש נצבר. האמת היא שאין לתאר את היופי והחשיבות של ההופעה החיה הזאת. הלוואי שלד זפלין יסכימו לצאת לסבוב הופעות ויגיעו גם לארץ. הופעה שלהם היא ממש מדרגות לגן עדן. אלבום חובה בכל בית.
Led Zeppelin. Celebration day (לב-גרופ), ***** חמישה כוכבים.