רגע לפני שהגיע לשיר האחרון, ארט גרפונקל עשה מעשה. הוא הזכיר לקהל שלפני ארבע שנים איבד את קולו, ושהוא חשב שזה סופי, ורק כעת הוא חוזר לעצמו, לאט לאט. "אני מקווה שאצליח לשיר את השיר הבא", אמר, ואז סיים את המופע באחד השירים המורכבים ביותר שכתב פול סימון לצמד, "Bridge Over Troubled Water". הביצוע אכן חרק מעט, אבל גרפונקל התאמץ, ובמקרה הזה המאמץ שלו היה מלווה באמפטיה עצומה של הקהל. כשסיים הקהל קם על רגליו. גרפונקל, שהביקור בישראל היה הרבה יותר מסתם הופעה בשבילו, חבש שוב כיפה ושר תפילת שהחיינו. רק אז הוא ירד מהבמה.
זה היה סיום מרגש לערב מורכב. שלא כמו לאונרד כהן, או בן זוגו לצמד פול סיימון, הזקנה אינה מיטיבה עם ארט גרפונקל. היא וודאי לא מעוררת אותו כמו במקרה של כהן. המראה שלו מעט משונה, הקרחת שלו מדובללת, הוא מאפר את עיניו בקו שחור שרק מדגיש את הקמטים. הוא לבוש קצת כמו מלצר במלון ישן: חולצה לבנה, עניבה רפויה בצבע בורדו ווסט שחור. חוץ מזה, בין השירים הוא מקריא קטעים שכתב שהם משהו בין שירה לפרוזה. נאמר בנימוס שהקטעים, ברובם, לא משהו.
אבל בכל זאת, זה ארט גרפונקל. כשהוא שר את "For Emily", מהשירים הכי יפים של הצמד שגם בביצוע המקורי היה כמעט סולו שלו, נוצר רגע יפה, מרגש ומצמרר. אתה מוכן שהוא ימשיך וישיר ככה לנצח. הבעיה היא שרק ברגעים מעטים הוא מצליח להגיע לקסם הזה. ארט גרפונקל ביצע כעשרים שירים אמש (10.6) בבלומפילד. חציים של הצמד שבו כיכב, ומתוכם חמישה להיטי ענק וחמישה שירים פחות מוכרים, אחד מהם "Side of a Hill", שיר שלא הופיע על אף אחד מחמשת התקליטים המקוריים שהוציא הצמד.
שאר השירים בעיקר מבליטים את העובדה שכסולן, לגרפונקל לא היתה קריירה מרשימה. פרט לאלבומו השני, "Breakaway", ממנו ביצע אמש את "99 Milles to LA", לא היו לו אלבומים מצליחים. והלהיט הנוסף היחיד שלו שביצע בערב, בהצלחה יש לומר, היה השיר "Bright Eyes". חוץ מזה היו גם שני דואטים עם בנו, שעזר לו לבצע הצדעה מוצלחת לאחים אוורלי, ההשפעה המוזיקאלית הגדולה של חייו. היה גם שיר לא מוצלח במיוחד של רנדי ניומן, ועוד כמה שירים כמעט ולא מוכרים. וזהו בערך.
כפי שגם גרפונקל עצמו יודע, פול סיימון היה שם ברוחו כל הזמן. לפני ארבע שנים סיימון נתן כאן קונצרט נפלא ומעורר השראה כשהוא נמצא בכושר שיא, הן כיוצר והן כמבצע. במופע שלו היו רגעים מעטים בהם האוזן מתגעגעת לקולו של ארט גרפונקל. בערב בתל אביב הגעגועים לסיימון היו מאוד חזקים. אחרי תפילה קצרה בכיפה איתה ארט עלה לבמה, הערב נפתח עם "The Boxer", שיר שסיימון שר במקור וגרפונקל עושה לו רק קול שני. וזה בלט מאוד בביצוע הסולו שלו.
בכלל, משונה לפתוח עם שיר שהוא קלאסי להדרן, ומיד אחריו להוריד הילוך עם שיר כמו "April Come She Will" שהופיע באלבום "צלילי השקט" ומעולם לא הופיע באוסף להיטים שלהם. אז נכון, זה שיר שכולו ארט גרפונקל, גם במקור, אבל לא בטוח שזה מספיק. ב"Homeward Bound" מאוד בלטה העובדה שהשיר שכל ייחודו בהרמוניות הקוליות לא מחזיק כשגרפונקל שר אותו לבד, בעיקר לא כשקולו אינו בשיאו.
אני תוהה האם רוכשי הכרטיסים התאכזבו. מצד אחד גרפונקל באמת נתן את הלב על במת האצטדיון בבלומפילד. היה ברור שישראל מרגשת אותו במובנים דתיים ושורשיים, ומעבר לכך הוא גם החמיא לקהל וזרק הערות קטנות פה ושם. אבל האמת היא שקשה לו להחזיק ערב שלם על כתפיו. לקראת סוף ההופעה הוא ניסה להביא משהו מיוחד עם "The Sound of Silence", והגדיל אותו למשהו אצטדיוני יותר, אך זה היה על גבול המבוכה.
ובכל זאת היו שם לא מעט רגעים קטנים ונוגעים. גם אם הקול שלו רחוק מרגעי השיא, לארט גרפונקל יש יכולת ביצוע די מדהימה. האינטיליגנציה שלו כמבצע מאפשרת לו לרגש בעוצמה גם כשהקול עצמו כבר אינו מגיע לאותם תווים אליהם הגיע פעם. ואולי הקהל, שהרי מודע לגילו של הזמר, בא בכלל כדי להתרפק על הזכרונות. אולי כל מה שהנוכחים רצו זה בסך הכל לשיר יחד איתו את ה"לי, לה, לי" המפורסם, ולהרגיש נעים. את זה עשו כולם.
הלכתי למופע הזה ברגשות מעורבים. קצת פחדתי שגרפונקל לא יחזיק את המשא הכבד, ובאמת הוא לא ממש מחזיק אותו. העניין הוא שבסופו של דבר הוא ארט גרפונקל, מהצמד הזה שהיה לאחד החשובים והאהובים ביותר בתולדות המוזיקה. ומה שהוא עדיין מסוגל לתת ככזה, זה לא מעט.
