בשבוע שעבר יצא האלבום החדש של קרן אן, "You're Gonna Get Love". זה אלבום באמת יפיפה, שגדל עליך בכל האזנה. יש לי הרבה דברים להגיד על הדיסק הזה, אבל איכשהו אני לא מרגיש נח לכתוב עליו ממש ביקורת, כי קרן אן היא חברה שלי. כמו עם עברי לידר, אני כבר לא יכול לשכנע את עצמי שאני באמת אוביקטיבי. ואני גם לא רוצה. ועדין אני מרגיש איזו החמצה. כי אני מבין היטב מה ניסתה קרן אן לעשות באלבום החדש. אני רואה איפה היא התקדמה, לאיזה כיוונים ולמה. למעשה כבר שבועיים אני מתלבט ביני לביני מה לעשות. השבוע פתאום נפל לי אסימון. לא ה-אסימון, סתם אסימון כזה שנופל לפעמים. הגיע הדיסק החדש של הפט שופ בויז "Super". מיד הורדתי אותו למחשב, ובמתח קל התחלתי להקשיב. איך שעלה הביט הפותח של השיר "Happiness" נמרח לי חיוך על הפנים. אחרי דקה בערך ניל טננט התחיל לשיר.
"It's a long way to happiness
A long way to go
But I'm gone get this boy
The only way I know"
מיד נמסתי והחיוך הפך הכי מטופש, ונזכרתי שגם הפט שופ בויז הם חברים הכי טובים שלי. לא חברים אישיים, הם לא מכירים אותי, ומעולם לא אכלתי להם את הראש ביחד או לחוד, אבל גם בלי שהם יודעים הם חברים שלי. חברים ממש טובים. ולא מהיום. אנחנו ביחד כמעט שלושים שנה, מאז השיר הראשון שלהם "'West End Girls", ובאופן מוחלט סופי ועמוק מהרגע שיצא אלבומם השני עם "Rent" ו"What Have I Done to Deserve This". מאז ועד היום אני מקשיב להם כל הזמן. יש לי באייפון פלייליסט "פט שופ בויז" עם מאה שירים שאני שומע לא מעט פעמים.
יש משהו בביטים של הפט שופ בויז שמרגיע אותי. אולי כי גם אני "פופ קיד" בדיוק כמוהם. כלומר אני הייתי "pop kid" עוד בסנבטיז, אבל מה נרויח כאן מדיוק היסטורי. והסינגל האחרון שלהם הוא לא רק נהדר, הוא גם מצליח לזכך איזו תחושה שאליה מתחברים אנשים שאוהבים פופ, בניגוד לסטרייטים שאוהבים בדרך כלל רוק (סליחה על ההכללה, אני יודע שיש גם ההפך, לא נבצע כאן הדרה לאף מיעוט). כדאי להציץ בסרטון המתוק שהכינו כמה הומואים תל אביביים לקראת המסיבה האחרונה של שירזי ועופרה כדי להבין, כמה השיר הזה נוגע בנקודה.
ובדיוק כמו שהיית מצפה מהפט שופ בויז, הם הבינו את הסרטון ואהבו אותו. ומיד העלו אותו לאתר שלהם. כי ניל טננט וכריס לואו, הם באמת מהפילוסופים הגדולים ביותר של הפופ המודרני. הם לא היחידים, אבל אם צריך לנתח את הפופ דווקא במובן המוזיקלי, טננט ולואו יודעים תמיד להסביר מה הם עושים ומדוע. ועוד שזה ישמע מצוין.
עכשיו כשהם כבר באזור גיל 60, הם עושים דבר שהוא מדהים לא פחות מאשר הלהיטים שמיצבו אותם בתחילת הדרך. הם יוצרים שירי פופ אלקטרוניים, שהם על התפר שבין להיטים סטנדרטיים לטרקים של מועדונים. ויוצרים מין שעטנז חדש שרק הם יכולים. זו גם הסיבה שהמוזיקה שלהם היום כבר לא שייכת לבני העשרה שצורכים להיטים אלא לקהל יותר אנין, ולא מעט פעמים היא מתווכת דרך סטים של דיג'ייז נחשבים. לא במקרה מיהר עופר ניסים להכין כבר לפורים רמיקס לסינגל שלהם. בניגוד למדונה, שבשנים האחרונות קצת מסתובבת סביב הזנב של עצמה, הפט שופ בויז חזרו ללבלב.
זה לא שלהם לא היו תקופות יותר בעיתיות. במיוחד סביב תחילת שנות ה-2000, אבל מאז שהם החליטו לחזור להאוס מועדונים, ועוד יותר, מאז שחברו למפיק סטוארט פרייס, הם שוב רעננים ככרובית הכי לוהטת של אייל שני. תקשיבו למשל ל"Inner Sanctum". זה לא ממש שיר. מתחיל כמו טראק רגיל, עם ביט שקצת מזכיר רכבת, בהמשך ניל טננט שר קצת, אבל זה גדל וצומח, ואז לקראת הסוף משתלט על הכל ביט באלרי עליז שעושה חשק ללכת לים ולרקוד עד הבוקר.
או "Twenty-something" שמתחיל עם ליין שנשמע קצת כמו מוזיקה קלאסית ואז פורץ במין רגאטון ילדותי, שנשמע קצת כמו קסיו ישן. ועל כל זה מוברג שיר פט שופ בויז קלאסי מהאייטיז על כמה נעים להיות בן עשרים ומשהו. זה נהדר, וזה נוגע, ובעיקר זה הורג אותך אם אתה אוהב את הפט שופ בויז. ואני אוהב את הפט שופ בויז. אז קשה לי להגיד באופן אוביקטיבי שזה דיסק נהדר שלהם. אבל זה דיסק נהדר שלהם. אז אגיד זאת באופן סוביטקיבי.
ארבעה כוכבים ****