_c.jpg "דודו טסה הופעה (צילום: אור מני)")
זה האלבום החמישי של דודו טסה בחמש שנים. אפשר לומר שאלה השנים היפות של טסה. בין האלבומים גם אחד בהופעה ואחד שהיה מסע אל השורשים המוזיקליים המשפחתיים. שלושה הם מה שנקרא, אלבומים רגילים. אבל כולם ביחד הם חלק ממסע שעובר טסה כדי למצוא לעצמו את הקול הייחודי שלו, את המקום הזה שבו הוא יוצר מיוחד, יחיד ומזוהה.
יש הרבה יוצרים שטביעת האצבע שלהם היא מאוד ברורה. מרגע שהם יוצאים לדרך ברור מי הם ומה הם. במקרה של טסה, כמו שידוע, זה לא עבד ככה. הוא התחיל בגיל 13 כזמיר מזרחי, אחר כך היה הגיטריסט החייכן מהטלוויזיה ורק בעשור האחרון, נולד הדודו טסה הנוכחי, שבנחישות ועקביות בונה לעצמו בשנים האחרונות מעמד ונישה במוזיקה הישראלית.
העניין עם טסה זה שהוא משחק בכל מיני מגרשים. באלבום הנוכחי, שהוא יותר כבד, סמיך, מזרחי ואמנותי, הוא נשמע לא מעט פעמים כמו התינוק שנולד לברי סחרוף מהכלאה עם להקת "נקמת הטרקטור". הפסנתר הדרמטי שמככב באלבום הזה לוקח הכל לכיוון יומרני עוד יותר. לא במקרה האלבום נפתח בקטע מוזיקלי, ערבי מאוד, באוירת פסי-קול של סרטים. ואילו השיר השני "lo 0394" ממש מתחיל כמו שיר של אום כולתום או פאריד אל אטרש, הופך לקקופניה מרעישה וטסה עצמו נכנס בקולו רק בדקה השלישית, ואז הוא נשמע כמו בן חורג של שלישית "קצת אחרת", מהסבנטיז.
היתרון של טסה הוא שבסוף, כשהוא שר, יש בו משהו מאוד מתקתק ונגיש, שממוסס את היומרנות, ומנגיש אותו לשומע. "עיר ובלהות" הוא לא אלבום מובהק. הוא יותר אלבום של חיפוש דרך. סביר להניח שהצליל הכבד שמאפיין אותו, יתרכך לקראת האלבום הבא. זה רגע בזמן. טסה מותח בו גבולות מוזיקאליים. מנסה לראות אם אפשר לתת קצת יותר בראש. התוצאה היא אלבום רוקי מאוד.
שני השירים שכבר מושמעים ברדיו, מייצגים אותו היטב. "לשים ת'ראש" הוא רוק אגרסיבי, סחרופי, עם פזמון מצוין, דאנסי, קצת באווירת פרנץ פרדיננד. "גרמניה" מתחיל עם שטיחי הקלידים, אבל בפזמון מתחזק. השיר הזה נשען בעיקר על טקסט מוצלח. ועל המשפט המטלטל "אני לא אוהב את גרמניה". אלה לא להיטי ענק מיידיים, אבל שירים כאלה שעם הזמן יטמעו ברפרטואר שלו.
לטעמי שני השירים הכי יפים באלבום החדש הם שירים קטנים ואינטימיים. "הבן של אבא שלי", שהוא שיר אהבה מקסים של בן לאביו, ו"לימוד רכיבה" הקצר והמרגש שיש לו טקסט נהדר. דווקא בשני אלה, כשהוא לא עסוק בלבדוק את גבולות התחכום, כשהוא קרוב יותר אל עצמו, עם גיטרה אקוסטית, וגם הפסנתר מתרכך, מצליח דודו טסה להיות במיטבו. יוצר מעניין, מפתיע, אבל גם נוגע ללב ומרגש. שזה לא פחות חשוב.
"עיר ובהלות" הוא לא האלבום הכי טוב של דודו טסה. אני מניח שברצף היצירה שלו הוא יחשב לחריג, בעיקר בגלל הדחיסות. הוא מאתגר יותר מ"סחרחורת" ו"בסוף מתרגלים להכל", אבל בו בזמן הוא גם לא מציג את הצליל הסופי של טסה, זה שיהיה המאפיין שלו. הצליל הזה עוד יגיע, בינתיים אפשר סתם ליהנות מהחיפושים.
דודו טסה. עיר ובהלות (*** וחצי, שלושה וחצי כוכבים).
אפשר כבר להריח את הכישלון של שאקירה
ארבע שנים אחרי "waka waka" שהפך אותה למותג עממי אהוד, חוזרת שאקירה עם שיר חדש לכבוד המונדיאל שנקרא "la la la" וכמובן מושר חצי בפורטוגזית. כששאקירה עצמה שרה באנגלית, ויש גם הוק דאנס עכשווי. זה לא שיר מאוד מוצלח, אבל שלושה שבועות של מונדיאל בברזיל יעשו את העבודה. בכל זאת שאקירה היא אצולת הכדורגל העולמית. האישה שמתעוררת בבוקר עם הכדורגלן הסקסי בתבל (לפחות לטעמי) ג'רארד פיקה מברצלונה.
אולי בגלל שהיא עכשיו אימא ורעיה, הקריירה של שאקירה קצת התקשקשה בשנים האחרונות. אפשר גם לטעון שהיא מעולם לא המריאה באמת. ששאקירה לא הצליחה לעלות לליגת-העל. היא לא מדונה, לא ביונסה ולא ריהאנה. גם כמות הלהיטים שלה מוגבלת. ו"whenever whatever" שהיה השיר הכי סוער בעולם ב-2001, לא הפך בעצם לתחילתו של גל פופ לטיני שסחף את העולם.
אולי יש גרסה אחרת. בעולם הלטיני שבו בנתה את הקריירה שלה, שאקירה היא עדיין כוכבת-על ושם היא גם השקיעה את מירב הכוחות בעשור האחרון. זאת יכולה להיות הסיבה שבארצות הברית ואירופה היא לא באמת הצליחה להיות דיוות ענק. לצד שני הלהיטים שהזכרנו יש בעצם רק את "hips don't lie" (עם וויקליף ז'אן). כל השאר יותר זניח.
"Shakira" הוא אלבום ראשון שלה באנגלית מזה כמעט עשור. כך שזה כמעט קאמבק. הסינגל הראשון מתוכו היה דואט רגאי עם ריהאנה. השיר לא היה הצלחה גדולה, ואולי זה פתרון החידה - דואט לא מוצלח עם ריהאנה. חבל. שאר האלבום מלא בשירים מושקעים, חלקם לא רעים, חלקם מופרכים. יש דואט קאנטרי חמוד עם בלייק שלטון. ויש גם שיר לא רע שנשמע כמו להיט של הקילרז "Chasing Shadows".
מה שאין לאלבום הזה בכלל, זה איזה אופי. יש כאן מקבץ להיטים בכל מיני סגנונות עכשוויים, שיצטרכו מזל והרבה פרומו כדי לתפוס את תשומת הלב של העולם. כמו "Empire" הסינגל השני שהוא קצת קייט בוש וקצת דמי לובאטו. ובינתיים די נכשל בעולם. אז אולי המונדיאל יעשה את ההבדל. בינתיים נדמה לי שאפשר להריח התחלה של כשלון או לפחות חוסר הצלחה.
Shakira. Shakira (** וחצי. שניים וחצי כוכבים)