לפעמים סקנדל היא הדרך הטובה ביותר. מייק הדראס הוא הומו אמריקאי בן שלושים שגר בסיאטל ומקליט תחת השם פרפיום ג'יניוס. אלבומו הראשון והיפה "Learning" קיבל מעט בקורות טובות ולא יצר הרבה רעש. הדראס שר קוראלים קטנים ואינטימיים, כשהוא מלווה בפסנתר או גיטרה. אם תערבבו את קונור אוברסט, סופיאן סטיבנס ואנטוני הגרטי באווירה עגמומית אך מאוד מתקתקה וקצת ילדותית תקבלו את הנוסחה המוצלחת של פרפיום ג'יניוס.
לקראת יציאת הדיסק החדש העלה הדראס ליו טיוב קליפ מקסים לשיר "Hood". כמו בשירים, גם הקליפ מאוד מינימליסטי. על רקע לבן רואים את הדראס שר ואיתו בקליפ גם כוכב הפורנו ההונגרי ערפד מיקלוש שמסרק את שערו ומלטף אותו. השילוב החד הזה בין בחור ורדרד שנראה קצת כמו ילדה, לבין גברתן שרירי שעיר הבהיל את אנשי יו טיוב שבשלב הראשון פסלו את הקליפ. זה כמובן יצר רעש גדול, גם מייקל סטייפ יצא נגד יו טיוב והם נכנעו. כעת אפשר לראות את השיר היפה הזה גם אצלם.הדראס הגיע דרך הסקנדל לכל רחבי הרשת, וזכה ליחסי ציבור מצוינים שמאוד מגיעים לו כי הדיסק הזה הוא כל כך יפה שממש כואב הלב לחשוב שאלמלא הרעש לא היינו שמים לב אליו.
מוריסי הדור הבא הבא
השירים של הדראס קצרים מאוד. יש בהם תמיד פזמון מעט תינוקי, שמהווה קונטרסט חזק למילים שהן דווקא לא ילדותיות בכלל. "אני אהיה כל כך שקט, כמו צל של צל של צל שלך" הוא שר ב"Take Me Home", כשהוא רוצה שמישהו יקח אותו הביתה. ברגעים האלה הטקסטים שלו הם מוריסי הדור הבא הבא. אבל הדראס גם אוהב להיות יותר מופשט כמו בשיר היפה " 17" שם הוא אומר את המשפט הלא בהיר במיוחד "אתלה את זה על הגדר, ואמלא את זה בזרע, ואז גמרתי עם כל העניין".הדבר הכי מדהים בהדראס הוא שאין לו בשורה חדשה. הוא באמת הולך בנתיבים שנסללו בעבר. והוא די דומה ליוצרים אותם כבר הזכרתי, ובכל זאת הוא מאוד מאוד מיוחד, ולא נשמע כמו חיקוי שלהם. " Put You Back N 2 it " הוא דיסק קצר. בקושי 35 דקות. הדראס לא אוהב להאריך בשירים, אף אחד מהם לא עובד שלוש וחצי דקות. אבל בזמן הקצר הזה הוא מצליח להגיד כל מה שצריך, ואפילו טיפה יותר. אכן גאווה.
Perfume Genius. Put You Back N 2 it, (יבוא), **** ארבעה כוכבים
התשובה הגברית לאיימיי ויינהאוס?
הנה הדרך הכי טובה להיות מישהו שגם מצפים לו וגם מתבסאים ממנו. מווריק סברה מוצג כעת באנגליה בתור התשובה הגברית לאיימיי ויינהאוס, בינתיים מינוס הטירוף. ואולי הטירוף שחסר לו הוא זה שגורם לאלבום הבכורה שלו להשמע טיפה צפוי. כאילו, זה אמור להיות מסעיר, אבל זה יוצא מסעיר מינוס. מווריק סברה הוא ג'ינג'י אנגלי שנולד בלונדון בתור מייקל סטפורד אבל גדל בכלל באירלנד. איכשהוא הוא הפך לראפר ולחבר של פלאן בי ופרופסור גרין. איכשהוא הוא גם הפך מראפר לזמר סול חדש, כנראה בזכות העובדה שהקול שלו, די מדהים, וכזה שממש לא שומעים כל יום.קחו למשל את ""I Can Never Be", בלדה שהיתה יכולה להופיע גם על האלבום "Back To Black" של וויינהאוס, ונשמע כאילו מארק רונסון הפיק אותו. שיר מעולה, שיכול להפוך מיידית לקלאסיקה. יש לא מעט כאלה באלבום, מה שחסר בו, זה איזה אדג', חדות, משהו שיסביר שסברה הזה הוא לא סתם עוד אחד בשורה מתארכת של זמרים וזמרות עם קול שחור וגרוב ישן נושן שאיימי ויינהאוס היתה הראשונה והמוצלחת שבהם, והאדל היא הגרסה הלבנה הרכה והמצליחה ביותר שלהם.כמו מיק האקנל, הסולן הג'ינג'י של סימפלי רד, גם סברה יודע איך מחרמנים אנגליות זקנות. ואנשי חברת התקליטים האנגלית שלו הבינו בדיוק איך למכור אותו. הדיסק שלו נכנס היישר למקום השני במצעד המכירות האנגלי, וברור שצפוייה לו שנה נהדרת ומצליחה במיוחד. בטקס הבריטס שנערך לפני שבוע הוא הפסיד ממש בנקודות לאמלי סנדיי על התואר יקיר הבקורת. ואולי הבעיה היא שכמו סנדה עצמה, הסגנון הזה של זמרי עבר מהעתיד, כבר קצת מיצה את עצמו, ועבר מאזורי הקול לאזורי המעליות. הדיסק הזה שהוא כביכול איכותי הוא כל כך קל לעיכול, שנדמה לך כבר בשמיעה ראשונה ששמעת אותו בעבר. אז כן, "I Need" שפותח את האלבום הוא אכן שיר נהדר, אבל הוא שיר נהדר שאפשר איתו ואפשר גם בלעדיו.
Maverick Sabre. Lonley Are The Brave, (הליקון), *** שלושה כוכבים
טורניר הטניס של הדרים-פופ
קבלו קריאת כיוון קטנה מהאן.אם.אי. שם טוענים שהדרים-פופ חוזר. לא ברור אם בדיוק כמו לפני עשרים שנה, אבל קצת. אם אהבתם פעם בחורות נוגות ששרות על רקע דיסטורשן מתקתק בטון מלטף, שירי רוק מעט מעופפים, אולי אתם שוב באופנה. כמו שעון תקוע שמראה פעמיים ביום את השעה הנכונה, גם אתם יכולים להגיד שזה שוב הרגע שלכם.
טניס הם בעל ואישה מדנבר, שהפיקו בנשוויל עם פטריק קרני מהבלאק קיז. היא שרה, הוא בגיטרה. ואם השם הופ סנדובל קופץ לכם ישר לראש, זה לא מקרה. ערבבו קצת סטיבי ניקס, פרנטה! (כן אנחנו זוכרים), הקריינס, ואפילו קצת קרלי סימון. וכמובן שהכל, אם מקלפים קצת מגיע בסוף לביץ' בויז וללהקות הבנות של פיל ספקטור. האמת שהם הוציאו לפני שנה דיסק בכורה שהיה יותר מוצלח, וגם היתה לו עטיפה משגעת. אבל איכשהוא הדיסק ההוא נעלם ועכשיו מגיע עוד אחד. זה לא הדיסק הכי חשוב של השנה, אבל הוא מתוק ומסמן כיוון. "my better self" הוא שיר טוב לדגום מתוכו.
Tenis. Young and old (יבוא), *** שלושה כוכבים
>> "הפרעת קשב": לנה דל ריי עם הסמית'ס, ארקטיק מאנקיז עפים על עצמם, ועוד