Shamir - Ratchet
עולם המוזיקה, כמו שמגלה עכשיו המלכה האם מדונה, יכול להיות מאוד אכזרי. יש את הרגע הזה שבו את כבר לא באמת יכולה לחדש. גם אם את גאון, פורצת דרך, אישה שהמציאה המון דברים, מגיע הרגע שבו הגיל הופך לעניין. ובאמת כששומעים את אלבום הבכורה של שמיר, האלמנט הכי בולט בו הוא הטריות.
זה לא משהו שלא היה קודם, אבל זה לגמרי חדש. אפשר נניח להגיד ששמיר הוא הנכד של פרינס, אבל מה זה משנה. שמיר לא נשמע כמו חקיין של פרינס. הוא נשמע כמו נער צעיר שממציא ממש ברגעים האלה גרוב חדש ועדכני שפשוט לא שמענו קודם. אדם שגילו אינו 19, לא יכול היה לייצר גרוב כזה. קחו למשל את"Hot mess" שנשמע כמו שיר של פרינס, אבל זה לגמרי לא. אפילו המקצב שלו מתעתע. זה בעולמות ההאוס, אבל זה קצת בורח בצדדים.
זה גם מאוד נקי, כמעט סטרילי. מדי פעם שמיר שר בקול עבה מעוות (או שזה בכלל מישהו אחר), מתכתב עם דברים שעשה דני טנגליה לפני 15 שנים, ועם תרבות מועדונים שהיתה באופנה בערך כששמיר נולד, ובכל זאת היא חלק מהדי.אן.אי שלו.
אין הרבה מה לספר על שמיר. הוא מלאס וגאס. הוא שלח לפני שנתיים קלטת למבקר תקליטים שהפך למפיק מוזיקלי בברוקלין ומיד היה ברור שמתרחש כאן נס. העובדה שהוא מטושטש מגדרית, מין בן/בת, רק הוסיפה חן לקליפים הצבעונים. קודם יצא האי.פי "Northtown", שקיבל את כל החיזוקים הדרושים באנגליה, ומאותו רגע היה ברור ששמיר בדרך הנכונה להצלחה.
בהרבה מהמקרים של הבטחות גדולות קשה לשחזר את פרץ הנעורים שמחזיק 2-3 שירים ולהגדיל אותו לכדי אלבום ראוי. אבל במקרה של שמיר, לשמחת כולם, זה יצא נפלא. "Ratchet" הוא תקליט רקיד, קצבי, מלא המצאות. הוא מתכתב עם אינספור דברים מהעבר ומההווה, אבל מצליח להתממזר. קחו את "On The Regular", זה קצת ראפ, שמיר מספר סיפור. אבל זה מתקשר ל"I love it" של בנות איקונה פופ החמודות. ובתוך כל זה יש פצפוצי אלקטרוניקה, בס חלול, שטיח האוס גלאם קטן, ואפילו דיווה ששרה קטע לקראת הסוף. זה כל כך מפתיע ועדין.
נדמה לי שהטריק הכי משוכלל של שמיר זאת העובדה שהוא בעצם מתכתב עם מוזיקה לבנה של הרכבים כמו הוט צ'יפ ואלסידי סאונדסיסטם, אבל מביא איתו את החיוך השחור המושלם שלו, ואוירה טרנסג'נדרית שכל כך מתאימה בזמן הזה. תציצו בקליפ הצבעוני של הלהיט "Call it off" ותבינו הכל. אחר כך הקשיבו לשיר המסיים את האלבום "Head in the clouds" שמתחיל קצת סטיבי וונדר, עם זמרות דיסקו מפעם, ומסתיים בביט שמח של סוף מסיבה ותבינו למה שמיר הוא התבלין הכי טוב לסלט שלכם הקיץ. דיסק מושלם.
(חמישה כוכבים)
Jamie xx - In Colour
וכמו שקורה תמיד, בסוף הוא כן נעזר בחבריו. את הסינגל "Loud Places" מובילה רומי מדלי קרופט, מה- xx, שמובילה גם את השירה ב"Seesaw". אוליבר סים שר ב"Stranger in a Room". זה לא ה-xx אבל זה גם לא משהו אחר באמת. אז מה בעצם הרווחנו? לא את "Girl", מן המנון דאנס איביזה, כאילו ספוקי, עם איזה סימפול שנשמע מוכר (כן, "IOU" של FREEZ). לא נעים להגיד, אפילו שריל קול סימפלה את השיר הזה לפני חמש שנים, והיא הרי נחשבת פרחה באנגליה.
השיר הזה, "Girl", שמסיים את האלבום מדגים את כל הבעייתיות שבו. זה לא שיר רע, הוא לא מפריע, הוא גם לא עוזר. ניכר עליו שהוא מאומץ. ניכרת הזיעה להצטיין, ולעשות משהו שונה אבל בכל זאת דומה. כי באלקטרוניקה, בניגוד לרוק, יש גבולות ברורים. ג'יימי xx לא היה יכול ליפול כמו MGMT , או אם ללכת לאייטז כמו טי טי דארבי וטירז פור פירז, שההצלחה שלחה אותם להרפתקאות כל כך משונות שהפכו לאלבומים מופרכים.
באלקטרוניקה חייבים לשמור על איזה הגיון. וכך "In colour" מלא רצועות שכמעט אין אפשרות לבוא אליהן בטענות. זה לגמרי בסדר, אבל זה רחוק מלהיות דיסק מסעיר. אולי הרצועה השנייה "Sleep Sound" היא הדוגמv הכי טובה. הרמוניות ביץ' בויז הן המפלט הדי צפוי של כל אינטלקטואל, אבל זה תמיד פתרון יפה ונעים, שעושה שמח בלב. וכך גם הדיסק הזה, אלמלא מטען הציפיות העצום, אפשר היה סתם ליהנות ממנו. ליהנות ברמה של שלושה כוכבים.
(שלושה כוכבים)