חוה אלברשטיין - סרנדה
לפעמים כל מה שצריך זה שיר אחד קטן. הביצוע של חוה אלברשטיין לשירו הקלאסי של ג'ים קרוצה "Time in a bottle" הוא בדיוק כזה. אלברשטיין תרגמה את המילים לעברית בכישרון נדיר, אהוד מנור היה מוחא לה כפיים. זה מתחיל בפריטת גיטרה עגמומית, ואז אלברשטיין שרה/מספרת את שיר האהבה האלמותי הזה עם משפט יפה שהמציאה בעברית לטובת הפזמון "ותמיד אין זמן" שהיא שרה בטון של "אין לי זמן". זה יופי מזוכך. שום חשמל לא יתחרה בזה לעולם. אני יכול לשמוע שיר כזה בריפיט יום שלם (וזה בדיוק מה שאני עושה כרגע).
הדיסק החדש של אלברשטיין, "סרנדה", כולו מאוד קטן. כהצהרת כוונות. "הארץ המובטחת" היפה שפותח אותו, מודיע מיד שהכיוון הפעם הוא פולק ישן, כמעט ברוחם של וודי גאטרי ופיט סיגר. גם במנגינה וגם במילים. יש כאן יומרה לומר דברים על החיים. לא סתם לשיר עוד שיר שיזדמזם באיזה אוזן. ואלברשטיין בחרה הפעם בצמצום כמהות. היא עיבדה את השירים ומנגנת בגיטרה. אין מפיק מוזיקלי, אין נגנים נוספים.
כי אלברשטיין היא בעידן הזה יותר מזמרת, היא געגוע לאיזו תחושה שנעלמה מהעולם. בשיח האגרסיבי העכשווי אלברשטיין נחשבת למשהו "אשכנזי", והרבה פעמים השימוש בה הוא לעומתי ולכן חוטא לה ולקיומה. אבל אם מסתכלים על זה באופן טיפה פחות שטחי, הגעגוע שהיא מעוררת אצל אנשים כמוני, שחפים (כך אני מקווה) מגזענות ורצון להחזיר לעצמם את המדינה, הוא געגוע תמים לעידן נעלם, פחות חומרני, שבו המילה "ארץ" היתה חמודה ולא מזיקה, והמילה "נחל" נחשבה קסומה. לפני שהיו יהודה, שומרון וקניון.
"סרנדה" הוא אלבום שבו חוזרת אלברשטיין לגרוב שהכי אהוב על אוהבי נוסטלגיה, לאלברשטיין שלפני תקליטי הסבנטיז מפוארי העיבודים, לחוה של הגיטרה. והיא עושה זאת בהצלחה רבה. גם בשירים מקוריים, וגם בשירים של אחרים. כמו למשל התרגום השני באלבום ל"Wandering Star" הקלאסי ששר לי מרווין בקול סדוק במחזמר המופלא "המכורים לזהב". "אין לי בית" בגרסה החדשה הוא יהלום קטן ולא צפוי. תענוג של ממש.
השירים שכתבה אלברשטיין עצמה עוסקים הרבה באימהות וביחסי הורות סבתא, בת נכדה. באחד החמודים שבהם "אם צריך לרקוד" נותנת אלברשטיין את הטייק שלה על הורים דוחפים מודרניים, אבל בו בזמן גם צוחקת קצת על עצמה, כאילו היתה כוכבת עבר שנקלעה עם ביתה לסיטואציה שבה דורשים ממנה כל מני דברים משונים שלא היו פעם. באחרים יש נימה יידישית, מזרח אירופאית. זה בולט לא רק ב"זייט גזוענט" שפזמונו מושר ביידיש, אלא גם ב"עץ" שהלחינה למילים של רחל שפירא ונשמע כאילו היתה שרה בכלל "בוים" (שזאת המילה האידית לעץ).
שיר שמייצג הכי טוב את הדיסק הוא "מה שלומך אחות" של נעמי שמר שמקבל כאן גרסה חדשה שהופכת את השיר כולו. במקור זה אחד משיריה הפחות סקסיים של שמר. הוא כאילו שיר שלום, אבל לא באמת. אלברשטיין ביצעה אותו בעבר עם ריימונד אבקסיס בטון דרמטי של פיוס בין עדתי מיותר. בגרסה הנוכחית החליטה אלברשטיין, שכנראה מאוד אוהבת את השיר הזה, לקלף אותו מכל המשמעויות הגדולות ולהפוך אותו למשהו אינטימי שבין בני אדם. אולי אפילו סתם שתי אחיות. כשהיא שרה אותו עכשיו הוא נשמע קצת כמו שיר געגוע לשמר עצמה, ולרגעים היפים שהיו לשתיים כשהיא הייתה בחיים. והוא יפה כמו שלא היה בשום גרסה קודמת.
"סרנדה" אינו דיסק ניצחון. לצמצום יש גם מחיר. קשה להגדיר אותו כדיסק חשוב, אבל הוא מאוד יפה ואמיתי, ובעיקר נטול פוזה. אלברשטיין של העידן הזה, משוחררת מכל תכתיב, בחרה בטון שמאוד מתאים לה. אפשר בהחלט לדמיין הופעה שבה היא מבצעת את הדיסק כולו להנאת הקהל. גם כאלה שלא נחשפו אליו.
(ארבעה כוכבים)
אסתר רדא - I wish
לכן הבעיה הראשונה של רדא היא בחירת שירים. ובמקרה הזה אני כמובן נהיה חמדן. כי אם כבר רדא שרה סימון, הייתי מת לשמוע אותה בגרסאות לשני שירי הבי ג'יז שביצעה סימון באופן מופלא "To love somebody" ו"I can see nobody" שזכה לגרסה קלאסית באלבום הרמיקסים "Remixed and Reimagined" שיצא לפני כמה שנים ובו טובי הדיג'ייז חפרו מחדש בשירי סימון ובמיוחד בשיר הזה שפותח את הדיסק והוא הרצועה הכי טובה שלו.
קיצר, זה אי.פי חמוד מאוד וגם הקליפים יפים ובטוב טעם, אבל הייתי מציע להוסיף שירים, למשל כמו "The other woman" שיר לא ממש מוכר של סימון שרדא לדעתי יכולה להעיף. ואם כבר אפשר להעלות את הרף ולעשות שחזור כמו זה שעשה רופוס ויינרייט לג'ודי גרלנד. שרדא תשחזר לייב את התקליט הקלסי "Nina Simone at Town Hall " שהוא הופעה חיה משנת 1959 ואחד התקליטים הכי טובים שהוציאה. והוא מכיל קלאסיקות כמו "סמרטיים", "Wild is the wind" ו"Black is the color". זה יהיה נפלא, אני בטוח. שמרו לי מקום בשורה ראשונה, תודה.
(שלושה כוכבים)