יוני 2012. נער ישראלי בן 14 מתחיל להבין שהאהבה שלו לחבר הטוב מהכיתה היא משהו יותר מורכב. הוא יודע שהוא לא לבד. הוא נועל את דלת החדר, פותח את המחשב וצולל לתמונות ולסרטונים ממצעד הגאווה. הוא יכול להקשיב באוזניות ל"זכיתי לאהוב" של עברי לידר ולחלום שאולי עם החבר מהכיתה זה לא ילך, אבל יהיו אחרים, ויהיה בסדר.
יוני 1972. נער ישראלי בן 14 ניגש לחנות התקליטים במרכז חדרה ורוכש ביידים רועדות את "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars". עטיפת התקליט, תוצרת ישראל, מרושלת. התמונה מקדימה צבעונית, אבל בצד האחורי מישהו חסך והעדיף להדפיס רק בשחור לבן מגורען. אבל לנער לא אכפת. הוא מביט באיש שעומד בתוך תא הטלפון. האיש הזה לבוש בחליפה נוצצת. הוא מאופר. הוא דיוויד בואי. משהו בתמונה מסמן לנער שהאיש הזה יהיה חבר שלו. יעזור לו עם כל המחשבות האלה.
החיים שלי השתנו
הנער הזה מ 1972 הוא כמובן אני. כמה לא מפתיע. בבית, בחדר שלי, על הפטיפון, הנחתי את התקליט ביידים רועדות. התיפוף המתגבר שפותח את השיר הראשון "Five Years" הוא התיפוף הכי זכור לי בחיים. ספרתי שש תיבות של תיפוף, ואז בשביעית נכנסת פריטת הגיטרה. דקה אל תוך השיר הבנתי שאני מאוהב. החיים שלי השתנו.
האמת היא שהחיים בחדרה 1972 לא היו כל כך מנותקים. בדוכן העיתונים במרכז הייתי רוכש מידי שבועיים ירחון מוזיקה גרמני בשם "Pop" שהתעסק בעיקר ברוק מתקדם והיה מלא בתמונות צבעוניות ופוסטרים של גברים עם שיער ארוך, מאופרים ועושים הצגות. עם השנים הבנתי שהגלאם-רוק התאים בשעתו גם להרבה סטרייטים מטורפים, מאנשי להקת "קיס" ועד להקת "סוויט", מהצ'חצ'חים החמודים של להקת "סלייד" ועד בריאן אינו בגרסת "רוקסי מיוזיק". אבל אני רק ראיתי את התמונות. את הליפסטיק. את המילה בי-סקסואל שחוזרת בכל מקום, ואמרתי לעצמי שיום אחד אני גם אכיר אנשים כאלה ויהיה לי טוב.
המחשבות על מגדר, הן כמובן רק התפאורה. "זיגי סטארדסט" הוא אחד האלבומים היפים של כל הזמנים. בעיני אחד מהעשרה של כל הזמנים. שיר הנושא, הוא אלוהי. אני יכול לשיר את כולו בעל פה, גם באמצע הלילה. אולי אחת הסבות היא שבתור ילד, עם אוזן לא מתוחכמת, היה לי קל יותר להתחבר לשירים האלה, שכולם מאוד פשוטים, ומעובדים רך מאוד. ומספרים אגדה דמיונית. היום אחרי שאני מכיר היטב גם את ארבעת האלבומים שקדמו לו, ואת הרבים שבאו אחריהם, אני יודע שגם היה לי מזל.
Ziggy Stardust
"זיגי סטארדסט" הוא כנראה הנגיש והידידותי ביותר מכל תקליטיו של בואי, ובכלל מכל תקליטי התקופה. לעומת קטעי הסולו הארוכים שהופיעו באלבומים של להקות כמו "יס", "ג'נסיס", "הוקווינד" ואחרות, מול הכבדות של "רוקסי מיוזיק" ו"ג'טרו טול", התקליט הזה היה בדיוק מה שנער כמוני רוצה. מול האגרסיביות של "לד זפלין" והרכבי הרוק הכבד, מול האנרגיה החייתית מידי של "הדלתות", הקרירות האלגנטית של בואי הייתה בדיוק הטון הנכון. עם אסופת שירים מקסימים, שמספרים סיפור יפה על איש מכוכב אחר, עם מיניות מטושטשת. תמיד כשזה הגיע ל"Starman" שהיה בעצם הסינגל וגם הושמע במצעד הפזמונים היה הגרון שלי קצת נחנק מדמעות.
דיוויד בואי עצמו כבר בן 65. ואפשר לומר שעברו לפחות עשרים שנה מהפעם האחרונה שהוא באמת הבריק. זה היה באלבומים "Scary Monsters" ו"Let's Dance". לצערי בשתי הפעמים שראיתי אותו בהופעה חיה זה היה מאכזב. פעם אחת בהופעה ענקית באיטליה לכבוד האלבום "Never Let Me Down" ואחר כך בישראל. בשני המקרים הוא שר בעיקר חומר חדש ולא נתן את מה שכל כך רציתי. אבל הוא דיוויד בואי. הוא האיש ששינה לי את החיים, הוא אחד האמנים הבאמת חשובים ברוק, והוא אליל. חוץ מזה הוא גם אחד מאמני השיווק המוצלחים של המוזיקה.
מאז 1972 קניתי את "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" המון פעמים. קניתי אותו בארצות הברית בתקליט. קניתי אותו בדיסק כשיצא פעם ראשונה, ומאז לפחות ארבע פעמים נוספות, בכל מיני מהדורות מיוחדות. את תמונת העטיפה האחורית והתקריב לחלציים בחנתי אין ספור פעמים. השבוע פינקתי את עצמי והזמנתי באינטרנט את המהדורה הזאת של ה-40 שנה. שאין בה כמובן שום דבר חדש חוץ מאיזה רימסטרינג. למזלי בואי לא החליט כמו שמקובל לאחרונה להוציא מהדורה עם 8 דיסקים וחוברות וכל מיני מזכרות שעולה 100 פאונד. כך שיצאתי בזול. ואולי בעצם חבל, כי הייתי שמח לקנות לעצמי הרבה דברים שקשורים בזיגי סטארדסט. כזה אני מעריץ שוטה.