הרבה רגעים מושלמים יש במופע המשותף של שלום חנוך ומתי כספי, עד שקשה מאוד לבחור את הרגע האחד, שהתעלה על כולם. אז החלטתי לבחור בשניים, שהם בעצם שלושה. לאורך כל הערב הם מתחלקים בשירה, כמעט חצי בחצי. רק לקראת הסוף מבצע כל אחד לבדו, בלדה של האחר. שלום חנוך בחר את "ואותך", מתי כספי בחר את "מאיה". שני השירים האלה נשחקו מעט עם השנים מרוב השמעות. אלא ששלום חנוך טוען את "ואותך" באנרגיות רוקיות, שיש בהן משהו הרבה יותר מחוספס, והשיר הזה פתאום נשמע חדש ושונה. בגרסה של כספי ל"מאיה", הוא מצליח בעזרת קולו הזך להפוך את שיר הילדים הזה למלאכי עוד יותר. אתה מקשיב לו כאילו זאת הפעם הראשונה. אלה רגעים שבהם הריגוש הוא כמעט אינסופי. הרגע השלישי מגיע בהדרן. הם שרים ביחד את "אהבת נעורי" של שלום חנוך, כשחלק גדול מהפזמון הם שרים בהרמוניה, שאינה נופלת ביופייה מההרמוניות הכי טובות של בריאן וילסון. זה רגע נהדר, והוא, כמו המון רגעים אחרים בשעתיים הגדושות האלה, הוא רגע שהיה שווה להמתין בשבילו את כל השנים האלה.
אבל בואו נחזור להתחלה. שלום חנוך ומתי כספי הם כרגע שני המוזיקאים החיים החשובים ביותר בישראל. כמלחינים כל אחד מהם כתב לעצמו ולאחרים, שירים שהם אבני דרך בתרבות הישראלית. מ"למה לי לקחת ללב" ועד "לקחת את ידי בידך", הלחנים שלהם, הם כל הבסיס של הרוק הישראלי. חנוך גם הוסיף טקסטים מכוננים ולא מעט שורות שעליהן נבנתה הפואטיקה של הרוק הישראלי כולו, שלא לדבר על כך שכאיש במה הוא הרוקר הישראלי האולטימטיבי, איש לא מגיע עד היום לקרסוליו כגרסה הישראלית והשווה באיכותה לברוס ספרינגסטין. וגם במופע הקאמרי הזה, שאין בו כוונה לייצר אנרגיות של רוק, הוא עדיין כריזמטי ותוסס באנרגיות שאי אפשר לעמוד בפניהן. כספי הוא ההפך הגמור. האיש שלא זז. שמדבר בלי להזיז את הפנים. ובכל זאת מכשף אותך. הוא גם בעל אחד הקולות היפים ביותר במוזיקה הישראלית ובעל מנעד עצום שאיתו הוא יכול לטפס עד להיכן שירצה.
האמת היא שמופע משותף של שניהם, היה יכול וצריך להיות חלק מחגיגות השבעים. שניהם נולדו סביב מלחמת השחרור, ושניהם מגלמים חלק משמעותי מאוד בתולדות המוזיקה הישראלית. אבל מאחר ששניהם כה לא ממלכתיים, שלום חנוך עם הטריקו שתמיד נראית ישנה וכספי עם המבט המנותק, אולי נכון יותר שהמופע הזה הוא עצמאי, ושום פוליטיקאי לא רוכב עליו. 25 שירים יש בערב, חצי לכל אחד. חנוך הסביר שהשיטה הייתה שכל אחד בחר את האהובים עליו מתוך שיריו של השני כך שלמשל "מחכים למשיח" ו"מקום לדאגה" נותרו בחוץ. אבל מה שנכנס פנימה הוא די והותר. הערב נפתח עם "איך זה שכוכב", "שיר ללא שם" ו"למה לי לקחת ללב", ובאמת שתוך רגע לא צריך להסביר יותר דבר. הם בני אותו דור, אבל באים ממסורות שירה מעט שונות, וברגע הזה בזמן, הערבוב שלהם מייצר משהו לחלוטין חד פעמי.
זה נכון שהם כבר לא ממש צעירים. שלום חנוך מתקשה להגיע לפעמים לתו הנכון, וגם אצל כספי, הקול אולי זך, אבל כמובן שבעידן מוקדם יותר, לפני עשר שנים, יתכן שהדברים היו נשמעים עוד יותר מדהימים. האם חבל שזה לא קרה קודם? לעולם לא נדע. מה שבטוח, ברגע הזה בזמן הם מסוגלים כנראה לראשונה, לפנות באמת זה לזה את כל הבמה. כזכור היה להם כבר מופע משותף, לפני יותר משלושים שנה. אלא שאז אלה היו בעצם שתי הופעות מחוברות זו לזו, שביניהן ארבעה שירים משותפים, שאיכשהו לא הותירו רושם עצום. חנוך היה אז בשיאו כזמר רוק ונדמה היה שהוא רק מחכה שכספי יפנה לו את הבמה כדי שיוכל להקפיץ את הקהל מהכיסאות. כימיה גדולה לא נראתה שם.
זה ממש לא המצב במופע החדש. זה מופע שהכל בו נכון. בחירת השירים, העיבודים, אפילו העובדה שהשירים כולם קצרים, אף אחד מהם לא הופך ל"אירוע" הופעה חיה. על הבמה חמישה נגנים וביניהם משה לוי ואלון הלל, הכל בטוב טעם ובלי ניסיון להגדיל שלא לצורך. מספיק לעבור על רשימת השירים כדי להבין כמה זה מוצלח. כשרגעי שיא נרשמים ב"ילדותי השנייה", "נגד הרוח" ו"הנה הנה". למעשה הבחירה היחידה שהיא פחות מוצלחת בעיני הוא שיר הסיום של ההדרנים "בגלגול הזה", שהוא לא מהשירים הקנוניים באמת של חנוך ולא מותיר בסופו תחושת התעלות. דווקא השיר הסוגר של המופע (לפני ההדרנים) "היה כדאי" הוא בחירה מעולה, כי זה שיר של חנוך, שנשמע כאילו הולחן על ידי מתי כספי, והם באמת מתערבבים בשיר הזה באופן מפתיע ולרגע הופכים לאיש אחד.
אבל הם לא. הם שני טיפוסים שונים לגמרי. לכל אחד יש כריזמה שונה, וגם התכוונויות שונות על הבמה. היכולת שלהם להתגבש בערב הזה לכדי ישות אחת, היא רגע נחת עצום לכל מי שאוהב קלסיקה ישראלית. בואו נאמר שמי שכבר ראה יותר מפעמיים את שלומי שבן וחוה אלברשטיין, מוזמן לגוון עם חנוך וכספי. והאמת שאם היא הייתה מצטרפת אליהם לערב משולש, אני לא בטוח שהלב שלי היה עומד בזה. הנה זרקתי לכם רעיון. בינתיים תיהנו ממה שיש.