גם שלוש שנים אחרי המופע האחרון של מדונה בפארק הירקון, אני עדין חושב שזה היה מופע לא טוב שבא אחרי דיסק לא טוב. אף אחד משירי אותו אלבום לא ייכנס לרשימת 25 הלהיטים הגדולים של מדונה. המופע היה כוחני מידי, אגרסיבי, נטול רגש, נטול אינטימיות. נראה היה שמדונה מנסה להוכיח בכוח איזו רלוונטיות, והתוצאה היתה בעיקר מלאת זיעה.

אם הייתי הפסיכולוג של מדונה, או לכל הפחות ידיד שלה, הייתי מנסה להסביר לה שהיא כבר לעולם לא תהיה צעירה סקסית כמו מיילי סיירוס, והיא לעולם לא תהיה ביונסה. רק שאין בזה שום בעיה - כי הן, כמו כל העולם, רואה בה אייקון, האישה שהמציאה את הכל, ולכן גדולות ככל שיהיו הממשיכות שלה, הן לעולם לא יחליפו אותה. או במילים פשוטות, יאללה, תירגעי שם גברת, זה לא נראה טוב כשאת מתאמצת מידי.

והנה מגיע הדיסק החדש ונראה שגם אם יש מי שאומר לה את הדברים האלה, ובטוח יש, היא מקשיבה אבל לא מסוגלת להכיל. קחו לדוגמא את "Living for love" להיט קלאסי נפלא, הטוב ביותר של מדונה מאז "Hung up". זה באמת שיר פופ מושלם, יותר מזה אין צורך. זה שיר שיכול להסתיר מאחוריו אלבום גרוע ואיש לא ישים לב. אלא מה, מדונה לחוצה, ולכן ההופעה שלה בגראמי היתה מחרידה. באמת. ובאופן כללי, גם למחזר את עניין המטדורים, וגם לרקוד/לא לרקוד, כאילו כבר אין לך כוח לזוז? אני חושב שאילו מדונה היתה פשוט שרה כמו דיווה שחורה, או אולי יושבת על נדנדה ונותנת לאחרים לעשות את העבודה ברגליים - זה היה עובר הרבה יותר טוב.

הקונפליקט הזה מלווה את האלבום כולו. מצד אחד שליטה מעולה בחומר. כתיבה טובה, הפקה מעולה, שירה נהדרת, ומצד שני שירים שמריחים מחוסר פוקוס. כך למשל "Devil pray" שהביא הצוות של אביצ'י הוא שיר נהדר, עכשווי מאוד, עדכני. ולעומתו "Unapologetic bitch" הוא שיר קצת מעפן, שדיפלו הוסיף עליו יותר מידי אלמנטים.

אלבום חדש של מדונה הוא אירוע עולמי עם ניחוח כלכלי כבד. הרבה כסף מושקע בו, והרבה כסף מונח על השולחן. ולכן כולם במתח. ועדיין, איזו סיבה יש לשחרר 25 שירים חדשים (14 בדיסק הרגיל, ועוד 11 בכל מיני הוצאות מיוחדות)? הרמה, גם אם היא גבוהה יחסית, הייתה נעשית גבוהה בהרבה אם היו מצמצמים את המבחר לעשרה. זה היה ממש מספיק.

אני מניח שיש מי שמתבאסים מהפאזה הנוכחית של מדונה. עברו הימים שבהם היא סימנה את הטרנד הבא. הדיסק החדש אינו "Ray of light". מדונה לא ממציאה יותר מפיקים צעירים וסאונדים חדשים. והאמת, איך יכולה גברת בת 56 להמציא עבור בני 17 טרנדים מוזיקליים? זה בלתי אפשרי. לכן, באופן הגיוני, היא משכללת את מה שהיא יודעת. וזה יוצא מוצלח ברגעים שבהם היא נותנת לעצמה. למשל בשירים כמו "Body shop" או "Heartbreakcity" או "Joan of arc" הרגועים, בהם היא שרה בקול בוטח, וכיף להקשיב לה.

הבעיה היא בשירים יותר אגרסיביים כמו "Holy water" שנשמעים כמו עודף של משהו. בשיר הזה לדוגמה, יש משפטים שנדמה שנלקחו מתוך שירים קודמים של מדונה, ובאופן כללי, זה מסוג השירים שממש אין בהם צורך. בראיון לרולינג סטון הסבירה מדונה קצת על תהליך העבודה. למשל עם אביצ'י, ששולח לה שני צוותי כותבים בסגנונות שונים והיא צריכה לבחור בין השירים והכיוונים. ובכן, כשהיא בוחרת בכיוון האפל - זה יוצא פחות טוב.

אם להתחיל לסכם, "Rebel heart" הוא הרבה מידי מהומה ולכן קשה לסכם אותו. יש בו להיט ענק אחד, וכמה שירים טובים, וגם כמה שירים מיותרים. הוא לא מחדש דבר. הוא גם לא מציב את מדונה בשום מקום שהיא לא היתה בו בעבר. הוא כיפי לרגעים, ואז מבאס, ובעיקר הוא עושה חשק ללטף למדונה את הראש (אם היא מרשה) ולהגיד לה: בייב, הכל בסדר, את מדונה. תרגיעי.

בהזדמנות כדאי גם להגיד שאם היא לא רוצה לגמור כמו שר, היא חייבת לישר קו עם הגיל ולהתחיל להתארגן על פרזנטציות הרבה יותר רגועות. אף אחד כבר לא מצפה ממנה לרקוד כמו בת 22, יותר מזה, מפרגנים לה ללבוש שמלה יפה ולא משהו עם התחת בחוץ, כמו בגראמי. אוהבים אותך מדונה, צאי מהלחץ.

ומילה אחרונה לסיום. כבוד לעופר ניסים שהרמיקס שלו, אחד משישה רשמיים ל"Living for love", הוא הפופולרי בכל הרמיקסים שלה. אם היא היתה אישה אמיצה באמת, מדונה היתה באה לתל אביב, משחקת קצת קבלה ועושה דיסק שלם עם עופרה שלנו. זה היה יוצא לה הרבה יותר זול וכיפי מאשר כל הדיפלואים. בלי עשרות מפיקי על, ומאות כותבים ומפיקים בכל שיר, משהו יותר פשוט. אבל התוצאה בטוח היתה מיוחדת, ושונה מכל מה שהולך בכל הדיסקים של כל המתחרים האחרים.