חוה אלברשטיין צעירה מדיוויד בואי בכמעט שנה. הוא נולד בינואר 1947, היא בדצמבר. אני מציין את העובדה הזאת רק מכיוון ששניהם הוציאו עכשיו אלבומים חדשים. אלברשטיין היא אחת הנמלים העמלניות ביותר במוזיקה הישראלית. מאז תחילת המילניום היא הוציאה לפחות עשרה אלבומים. ביניהם עם שירים ביידיש, שירי ילדים, ומה לא. מאז חזרה להופיע בפני קהל ישראלי, היא עושה זאת בהתמדה ונאמנות, ויש לציין גם בהצלחה מרובה.
העניין עם אלברשטיין בעידן הזה הוא המתח המתקיים בין יצירתה המאוחרת ורצונה העז והטבעי להשמיע אותה, לבין הרצון של הקהל לשמוע שוב ושוב את שיריה הותיקים. אוהביה התרגלו לעובדה שבהופעות יגיע המינון במקרה הטוב לחצי חצי, בדרך כלל פחות. אבל ההתעקשות של אלברשטיין עוזרת, והיא הצליחה להרגיל את הקהל שלה להקשיב גם לשיריה החדשים, אלה שאינם מזכירים שום נשכחות, ואינם מצעפים עינים של סבתות נרגשות.
חוה אלברשטיין מסרבת להפוך לנוסטלגיה ועושה זאת באופן מאוד מרשים. היא גם מסרבת להיות סנטימנטלית. לפני שלוש שנים איבדה את נדב לויתן, שהיה בן זוגה במשך שלושים שנה, וגם החבר הכי טוב שלה. בעשור האחרון שלהם יחד, לויתן כתב טקסטים לרבים משיריה. אבל תסמכו על אלברשטיין, ש"ואיך אצלך?" (בלשון זכר, זה מנוקד על העטיפה כדי שאיש לא יתבלבל) אינו האלבום שבו היא "מתמודדת", למרות שזה בדיוק מה שהוא.
רוב האלבום קשור למוות של בן זוג, אבל השירים לא מתקיפים אותך. "איך אצלך?" מציע מבט הרבה יותר מפוקח על אובדן. מבט מעט מרוחק. אלברשטיין לא רוצה שיראו אותה בוכה. היא בטח לא רוצה שינחמו אותה. ב"המראות", אחד השירים היפים, למילים של יצחק פטישי, היא מתארת בדיעבד יחסים זוגיים. זה שיר מצמרר ועצוב מאוד, אבל לא דביק ולא סכריני אפילו טיפה. והוא מדויק כמו כל שירי האלבום.
אני נזכר ברגע המצמרר בהלוויה של לויתן. מול הקבר הפתוח, אחרי שנגמרו ההספדים, החלה אלברשטיין לשיר. עין יבשה לא נותרה בקהל, אבל אלברשטיין לא בכתה. השירה היא הדרך שלה לשרוד. ולשרוד באמת, זה להוציא אלבום חדש ולא לנפנף בדגלים. אבל אל תטעו בה. האלבום הזה הוא טיול מדויק מאוד.
הוא מתחיל ב"יצאתי למרפסת" למילים של שמואל שתל, שבו מתגלה המוות. אחריו באים "ואיך אצלך?" ו"בלוז ההלוויה" שעוסקים במה שקורה אחר כך. ולקראת סוף האלבום מגיעים "זה לא חייב להיות מיד", שבו אלברשטיין מסבירה שהגיע הזמן להתקדם. השיר הסוגר והקיצוני מכולם הוא "במילים אחרות", בו היא מתייחסת לאובדן כאל נטישה. האיש בשיר הזה פשוט ברח והשאיר אותה לבד. השיר מתחיל ב"הוא ברח וזה טוב" ומסתיים ב"אין עתיד, אין חיים, אין סיבה". זהו כביכול אקורד עצוב, אבל בניגון האלברשטייני יש בו גם דוק קל של ציניות. אני שומע שם את ההבטחה, שהיא תמשיך גם לבדה. עובדה, היא מוציאה את האלבום הזה.
הבחירה בתמיר מוסקט היא כמובן צעד מצוין. מוסקט, מתהילת ברוקלין והבלקן ביט בוקס, מתאים כמו כפפה לטון שפיתחה אלברשטיין בשנים האחרונות, שהוא מעט יידישאי, מעט גלותי, כזה שלעטוף אותו בגרוב בלקני זה הדבר הכי מתאים. מוסקט הוא אמן הפקה. וכך בסינגל המצוין "כרגע זה נראה לא טוב", הוא אפילו מסמפל את אלברשטיין מהקלטה מוקדמת ויוצר רצועה גרובית, כזאת שקוסטריצה היה הכי אוהב לשלב בסרט. אלברשטיין מצידה תורמת טקסט ציני, חנוך לויני, גלותי. השיר הזה שכבר מתנגן ברדיו, מכסה מבחינתה על השירים החשופים יותר.
שהרי אלברשטיין היא מלכת הנוסטלגיה הלא נוסטלגית. היא הזמרת הזאת שכולם מקשיבים לה ומזילים דמעה על מה שהיה ועל מה שאולי לא יהיה יותר, בזמן שהיא מתנהגת כאילו כל זה כלל לא קורה. בגלל זה אנחנו אוהבים אותה, את חוה אלברשטיין, שגם כזמרת הכי ותיקה בישראל, ובודאי הכי מבוגרת, היא מצליחה להיות רלוונטית יותר מרוב היוצרים הצעירים. האלבום החדש שלה, בהפוך על הפוך, הוא תענוג. תענוג מעט עצוב, אבל אלברשטיין מעולם לא הבטיחה לנו שיהיה שמח.
חוה אלברשטיין. "ואיך אצלך", **** ארבעה כוכבים
לפני יותר משלוש שנים נחפזתי לראות את אחת ההופעות הראשונות של ישראל גוריון ואסף אמדורסקי שהחלו לשיר ביחד את שירי צמד הדודאים, כאשר אמדורסקי הבן, מחליף את אביו, בני אמדורסקי ז"ל. זה היה ערב קסום. הקהל היה ברובו מבוגר. רוב מוחלט באולם התל אביבי היה של ותיקי ארץ ישראל שבאו להתרפק על נוסטלגיה. לא היה שם כמעט אף אדם שנראה כמי שמכיר את האלבומים של אמדורסקי הבן או יודע לזמזם את "יקירתי".
העניין הוא שלא היה צריך להיות מבקר חד אוזן במיוחד כדי להבין שהמפגש הזה הוא נס תרבותי. העובדה שאמדורסקי הבן הגיע לרגע שבו בא לו לשחק בשירים של פעם דווקא בשיא הקריירה שלו היא לא מובנת מאליה. זה כמעט פסטיבל ההזדמנות האחרונה, כי גוריון, אומנם איש בלי גיל, ובכל זאת לא צעיר. הוא עדיין שר נפלא, בקול צלול, אבל מזמן איבד את הקשר לחידושי עולם המוזיקה.
אמדורסקי מצידו, הגיע עם כל הכבוד, בתור "הבן של". לפעמים נציגי דור שני למשפחות אמנים אינם מצליחים להתרומם בזכות עצמם ונאלצים למחזר את יצירות הדור הקודם, ובדרך כלל להרוס אותן. אמדורסקי לא הרס. להפך. הוא מספיק מתוחכם כדי להבין שכל מה שצריך לפעמים, זה כלום. כאשר הפיק בשעתו אלבום רמיקסים לשלמה ארצי, התחושה היתה שהוא נתן מעט מדי. במקרה של הדודאים הוא נתן בדיוק מה שצריך.
את העיבודים הכליים הוא שמר ברטרו-שיק אנין. כך שגם שיר כמו "בשדות בית לחם" שנשחק עם השנים, ועבר לעולם השירה בציבור, מתנער וחוזר להיות רגע מוזיקלי מבריק. ובודאי שירים מסוף תקופת הפעילות של הדודאים, מהרגעים המעטים בהם הם נגעו בפופ כמו ב"העולם בשחור לבן" וכמובן באחד השירים היפים ביותר שנכתבו בעברית, "הבלדה לשיער הארוך והשיער הקצר". ההחלטה לשלב בשיר הזה מקהלה ברקע, הוא כאילו ללכת נגד השיר. אבל הוא טוען אותו באיזו מיתיות כובשת.
את האלבום הזה צריך ללמד בבתי ספר
או להפוך את "טיול לילי" לבוסה נובה. שוב מדובר בשיר שמזמן נסע למחוזות השירה העממית הקבוצתית, וכדי לאפשר לו חיים מחודשים, בחר אמדורסקי במקצב הנכון. אבל כדי להיות בטוח שלא יעיק, הוא ברח ממנו בפזמונים לנגינת מנדולינות שמסדרת הכל. מרגש מאוד הביצוע ל"אני גיטרה" שהפך לשיר זכרון לאמדורסקי האב ונעמי שמר. חמוד גם השיר החדש שכתב גוריון "בואי בואי כלה". הביצוע היחיד שמאכזב מעט הוא "ערב של שושנים", שהוא גם ככה מוקש. זה המקרה היחיד שבו הביצוע הוא קורקטי ולא באמת מצליח להחזיר את השיר לחיים אמיתיים מדפי השירונים.
אני לא יודע כמה מהבליינים שפוקדים מידי שבוע את מסיבות ה"צ'יזקייק" שעורך אסף אמדורסקי יחשפו לצד הזה של פעילותו. אבל אם זה יקרה, זאת תהיה בשביל דור חדש הזדמנות ואפשרות להבין, על מה מדברים כשמדברים על קלאסיקה ישראלית ותיקה שהיא על-זמנית. את האלבום הזה באמת צריך ללמד בבתי ספר.
ישראל גוריון ואסף אמדורסקי, "שרים הדודאים", **** ארבעה כוכבים