הכל נהיה יותר קיצוני. מצד אחד ג'סטין ביבר, ואחריו רייצ'ל קרואו בת ה 12 מה"אקס פקטור". מצד שני פול סיימון ולאונרד כהן, תיכף בני שמונים ובשיא הכושר. סימון הוציא בשנה שעברה אלבום נפלא. השנה הזאת מתחילה עם הדיסק החדש של כהן, "Old Ideas", הדיסק המושלם הראשון של 2012. לא עניין של מה בכך. גם בהתחשב בעובדה שהאלבומים האחרונים של כהן, לא הציגו אותו במיטבו. או כמו שהוא הסביר השבוע בלונדון באירוע שבו ג'רביס קוקר ראיין אותו בנוכחות עיתונאים: "בחמש עשרה השנה לפני שיצאתי לסיבוב ההופעות האחרון הרגשתי כמו רולנד רייגן, בימיו האחרונים. הוא היה שחקן ששיחק פעם נשיא, ואני שיחקתי פעם זמר".
את הסיפור כולם מכירים. מישהו גנב לו מלא כסף אז הוא נאלץ לצאת לסיבוב הופעות שהפך לדבר הכי לוהט בעולם. 247 הופעות במשך שנתיים ושני מליון צופים מאוהבים הספיקו כדי לשכנע אותו שצריך דיסק חדש. נדמה לי שגילו המתקדם, והתחושה של הסוף המתקרב, שעליו הוא מרבה לדבר, אפשרו לו לזכך את העניינים, ולהקליט 10 שירים, מופקים עם מינימום כלי נגינה, כמעט ערומים, יפים שבא לבכות. כהן, אם צריך להזכיר, הוא אחד המשוררים הגדולים של הזמן החדש. אחד שיודע לערבב תשוקה, מיזנטרופיה, אהבה ודכדוך לכדי טקסטים פיוטיים שאין דומה להם. כמו ב"Crazy To Love You", שיר אהבה קורע לב, על אהבה לאישה שהיא אולי זונה או לפחות אחת שמשחקת ברגשותיו. ויש מלא שירים נהדרים כאלה בדיסק.
מספיק שירים כדי שסיבוב ההופעות הבא יהיה עוד יותר מסעיר מקודמו
חצי מהשירים כהן גם הלחין, אחרים הפקיד בידיים של פטריק לנרד ואחרים ששמרו על הרוח שלו. כמו השיר הפותח "Going Home" שבו הוא מדבר על פגישה עם עצמו בגוף שלישי, פגישה עם לאונרד שהוא טיפוס "ספורטיבי ועצלן". עוד שיר מושלם. לא בטוח שיש בדיסק "הללויה" חדש לטובת הבורגנות שאימצה אותו לאחרונה, אבל יש כאן מספיק שירים כדי שסיבוב ההופעות הבא יהיה עוד יותר מסעיר מקודמו.
במקרה של כהן, נעים לדעת שהוא מקבל את הכבוד המגיע לו. יציאת הדיסק מתוזמנת יפה בכל העולם, וכוללת מעט אירועי פרומו בטעם טוב. ערב בלוס אנג'לס, הערב בלונדון וגם ערב בניו יורק בו דיבר כהן גם על התקופה שהתגורר במלון צ'לסי, תקופה שבה "האמנתי באבקות האלה, ובספרים על איך לסדר יפה נרות בדירה". ההפתעה הקטנה היא שדיסק עצמו הוא כל כך יפה. זאת הפתעה כי עם השנים הפכו הדיסקים שלו סמיכים מאוד, מופקים בכבדות מסוימת, ונדמה היה שהוא נשען על הקול החרוך שלו מעט יותר מידי.
והנה עכשיו, אחרי שהפסיק לעשן, והקול שלו שומר על יציבות, הוא מצליח לשורר שורות מופת שמזכירות את ימי תחילת הדרך שלו, כשהעולם הקשיב לו בהשתאות בפעם הראשונה. גם זמרות הליווי האהובות עליו, שרון רובינסון והאחיות ווב, מצליחות הפעם לשיר ברוך, ללא ליווי כמעט, הרמוניות מלאכיות שאין בהן מאום מזמרות ליווי מתאמצות מידי של מופע פארק ענק.
כן, כן, לפחות לרגעים, העולם שייך שוב לזקנים. אפשר לעבור על כל השירים באלבום, כולל שיר הערש המרגש "lullaby", ולפאר ולתאר את כולם. אבל לא חייבים. קצת יותר מארבעים דקות נמשך האלבום הזה, ואין בו דקה מיותרת. לא תו מיותר, לא צליל שכדאי היה לוותר עליו. הכל מושלם כמו ב"Banjo" עוד שיר שעוסק במוות, ויש בו מעט שירידים של גוספל, ואפילו קצת מוזיקת כליזמרים, אבל הכל בעדינות, רכות, וטוב טעם שאין כמותו בעולם. נעים לדעת שיש לנו על מי לסמוך בעולם הזה. יהודי מבוגר וחכם בן 77, שהוא אחד האמנים הנפלאים ביותר שחיים ביננו. בבקשה אל תשכח אותנו כשמתחיל סבוב ההופעות הבא.
Leonard Cohen, Old Ideas (אן.אם.סי), ציון: ***** חמישה כוכבים