פעם קראו לזה מיינסטרים ישראלי במיטבו. אלבום של הרכב שהוא סוג של מיזם תרבותי שיוצא ממרכזי הכוח של תעשיית המוזיקה. אבל מאז שתעשיית המוזיקה בעולם קרסה והשתגעה, אין יותר מיינסטרים, שלא לומר אין כמעט כלום. וכך האלבום הזה של ההרכב החדש של עילי בוטנר הוא יצירה די בודדת ובולטת, בשוק שאיבד את דרכו והקשרו. באופן לא מפתיע האלבום הזה שוטף את תחנות הרדיו, שהרי הוא בדיוק מה שקראו פעם "רדיו פרינדלי".
עילי בוטנר מגיע לאלבום הזה בסוג של סיבוב שלישי. הוא התחיל את קריירת הסולו שלו כאיש שלא בדיוק נתפס כשווה בצמד עם רן דנקר. שם התברר שהוא יודע לכתוב להיטים ולאגד אותם לאלבום. בסיבוב השני הוא החליט לייצר פרויקט, שבו כל שיר מבוצע על ידי זמר אחר, אבל הבין שבמקרה הזה, התוצאה הסופית נרשמת כמקבץ שירים מקרי, והשירים שמצליחים כמו "מכתב לאחי" של קובי אפללו, משויכים למבצעים ולא אליו.
ההחלטה ההגיונית הייתה ללכת על הרכב. לא ממש להקה, אבל בערך. בוטנר בחר את אדר גולד ואוהד שרגאי, שניים מהבולטים במתמודדי העונה השמינית של כוכב נולד. שניהם היו מהמתמודדים שאמורים לפרוץ בתום התחרות בקריירות מבטיחות. לגולד היה אלבום כמעט גמור, שרגאי בעל הנוכחות הזכירה מאוד, היה אמור לכתוב את שיריו בעצמו.
אלא שכמו שמתברר ברוב המקרים, אין קשר בין היכולת לבצע באופן מרשים ומגוון סדרה ארוכה של קאברים במסגרת תחרות שירה טלוויזיונית, לבין היכולת להגיע לחומרים מקוריים מוצלחים ולהפוך לסולן בעולם האמיתי. המפגש בין גולד, שרגאי ובוטנר הוא בינגו לכל הכיוונים. לבוטנר יש סוף סוף הרכב שבו ברור שהוא נותן את הטון. שרגאי וגולד הם לא סתם זמרים שכירים. הם דעתנים, בעלי אופי, תורמים לא רק את קולם, והשילוב של שניהם מוצלח.
יוצא ש"תם ולא נשלם" הוא מסוג האלבומים הנעימים מאוד, שתעשיה נורמלית מנפקת כמה וכמה מהם מידי שנה. זה לא אלבום ענק, אבל זה אלבום מאוד קורקטי וחמוד. זה לא בועט, פורץ דרך או מסעיר. אבל גם לא מרגיז, שמנוני מידי, בנאלי או מתחנף. כבר אמרתי - מיינסטרים במיטבו. בוטנר הוא באמת כותב טוב, שגם למד לייצר אלבומים מספקים. וכל אחד ימצא לעצמו פה שירים שיתחבבו עליו. אני למשל מעדיף מבין הלא להיטים את "נהר" ו"כל עוד לא נשאר לאהוב".
גולד ושרגאי מאוד מתאימים זה לזה, אבל הם לא באמת נשמעים כמו הרכב אמיתי. עניין של זמן שייקח להם ולנו להתרגל. בוטנר מצידו, שלא נניח כמו חברו עידן רייכל, אינו הופך בעזרת האלבום הזה למותג עצמאי. הוא דומה יותר מבחינת המעמד לזה של עופר מאירי ב"מטרופולין", כלומר של מוביל שיודעים שקיים, אבל לקהל הרחב לא ברור מי הוא.
מה שצריך כאן זה סבלנות. אם יהיה להרכב הזה אורך נשימה, אם בוטנר ידע לתת לסולנים שלו תחושה של סיפוק מלא בתוך המסגרת, והם מצידם יבינו שזה לא מקרה שהצלחתם הגדולה באה בהרכב, יתכן שהעסק הזה יתפוס תאוצה. אלבום נוסף בעוד שנה וחצי, ימתג אותם כהרכב ישראלי מוכר. בינתיים צריך בעיקר סבלנות.
עילי בוטנר וילדי החוץ. "תם ולא נשלם" (אן.אם.סי) *** שלושה כוכבים
אלה דורון באה מהגליל. זה הטאג ליין שלה. בגלל זה קוראים להרכב שלה "אלה VS. מאונטיין". העניין הזה עם הגליל הוא גם כדי להדגיש שהיא לא באה מתל אביב. היא היתה בהרכב טרנס מקסיקני, שרה עם מוש בן ארי. או במילים אחרות, אלה דורון כמו הרבה צעירים בעולם, גדלה בעידן שבו אין לה צורך במתווכי התרבות המסורתיים.
היא כנראה גדלה על אם.טי.וי ואחר כך על איזו דיאטה של אלקטרוניקה שמגיעה דרך האינטרנט בלי שום שיטה. התוצאה היא אלבום בכורה מאוד מאוד אקלקטי. בשיר הפותח "Charmed life" היא נשמעת כמו הכלאה בין הסולניות של "בל אנד סבסטיאן" לשרה קרנקל מ"סנט אטיין". זה נשמע אנגלי וזר להפליא. בשיר שכמעט סוגר את האלבום "Signs" מסתבר שגם עברי לידר היה חלק מהדיאטה שלה. וגם של מפיקי האלבום גיל לואיס וניר גבע.
בין לבין יש בוסה נובה, אווירת קברט, אפילו קצת רוק. ערבוב. שהוא בחלקו נחמד, רק קצת מזכיר את כל הזמרות המתנחמדות בעולם לאורך הדורות. מלהקת "פרנטה" האוסטרלית, דרך ראמר האנגלית מלפני שנתיים, ועד בירדי שכובשת עכשיו את צרפת. תמיד יש חמודות כאלה. קחו למשל את "I Like You" מאמצע האלבום, שיר הכי מתוק, סוכריה על מקל, רק מה, טיפה לא מקורי, ולא באמת זכיר.
וזאת הבעיה של האלבום הראשון של אלה דורון. היא סימפטית, היא מרעננת, בטח בנוף הישראלי. אבל אם להשוות אותה לעולם אז שמענו מלא כמוה, הרבה פעמים. אני תמיד אוהב לשמוע עוד, זה בטח לא מבאס אותי. אבל קצת יותר מקוריות בכתיבה, ובהפקה הייתה עוזרת. ובמילים אחרות, נחמד שיוצא אלבום כזה בישראל, היה ממש כיף, אם היו בו יותר רגעים חד פעמיים.
Ella Vs mountain *** שלושה כוכבים.