על אלבומים של אמניות פופ מובילות כמו קייטי פרי אפשר לכתוב משתי זויות. אפשר לקחת את מה שמערך יחסי הציבור מנסה לתווך, ובעזרתו להסביר מיהי פרי של הדיסק החדש "Witness". לבדוק מה המסר שלה לעולם כרגע, ולהחליט אם היא עומדת בציפיות של עצמה או לא. הדרך השנייה היא לתרגם את הסיפור מאחורי הקלעים של המפעל הכלכלי הענק הקרוי קייטי פרי ולנסות להבין מדוע האלבום נשמע כמו שהוא נשמע. מאחר ואנחנו לא ממהרים, נלך הפעם על שתי הזוויות.
המונח שהמציאה פרי לכבוד האלבום החדש שלה הוא "Purposeful Pop" שזה בתרגום לעברית משהו כמו "פופ עם תכלית" או "פופ עם מטרה". פרי שהביעה תמיכה רבה בהילרי קלינטון בבחירות האחרונות לארה"ב, החליטה בשנים האחרונות שבא לה להיות יותר דעתנית. מעבר לסכסוך המתוקשר עם טיילור סוויפט, שתקע אותה במגרש הרכילות הנחותה, היא עשתה שולם עם ההורים הנוצרים האדוקים שלה, ובאופן כללי מנסה להביע את דעותיה.
האם יש בדיסק החדש איזו אמירה אמיתית? האמת שלא ממש. פרי היא לא איזה כותבת טקסטים ענקית. וגם כשהיא מקדישה שיר למערכות יחסים אבודות ("Deja Vu"), לסקס ("Bon Appetit") או לכח הנשי ("Hey Hey Hey"), זה אף פעם לא באמת נשאר עם אמירה גדולה. מה שכן "Purposeful Pop" הוא מושג מספיק נוח ולא מטריד כדי שפרי תמשיך לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב וזה: כיף. מול המיתיות של ביונסה, הסליזיות של ריהאנה, הדרמטיות של אדל והאלגנטיות הקרירה של טיילור סוויפט, קייטי פרי מנסה להיות האייקון בגובה העיניים. הזמרת הידידותית ביותר בעיר.
לכן היא קיימה שידור וידאו חי של עשרות שעות, הופעה בלונדון בפאב קטן ומסריח, בו הופיעה בפעם הראשונה שהגיעה לשם לפני חמש עשרה שנים. ותחרות אפיית עוגות דובדבנים סביב יציאת הסינגל "Bon Appetit". בעולם שבו הדרישות מכוכבות ברמתה הן כמעט בלתי אנושיות, פרי מצליחה ללכת לא רע בין הטיפות. היא עברה למשל בשלום איזה צונמי סביב "Bon Appetit", כשהתברר שאחד מחברי הרכב ההיפ הופ מיגוס שמתארח בשיר אמר פעם משהו הומופובי באיזו תכנית רדיו, ובאופן כללי היא מצליחה להישאר חמודה ולא מרגיזה.
וכמו תמיד באלבומים מהסוג שלה, השאלה היא כמה להיטים יש ומה הם שווים. אז הסינגל הראשון "Chained to the Rhythm" היה מאוד מוצלח, וסקסי. הוא הגיע למקומות טובים במצעדים, אם כי לא בשום השוואה ללהיטים מאלבומה השלישי, "Teenage Dream", ששבר שיאים והגיע הכי קרוב לשלמות. חסר בשיר הזה משהו כוחני שמעיף אותך לראש המצעד. זה לא אומר שבמרחק זמן, השיר הזה לא יהפוך ללהיט קלאסי, אבל בתור פתיחה של אמן מהסדר גודל שלה זה ככה ככה.
שני השירים הבאים "Bon Appetit" ו"Swish Swish" המהמם עם ניקי מנאז', כבר נחשבו כמעט פשלות. מקומות 46 בארצות הברית ו-40 באנגליה זה די פדיחה. ונשאלת השאלה אם פרי פשוט זוחלת לאט לסוף הקריירה שלה כמגה כוכבת, או שהיא עושה מהלך של להיות רצינית כביכול, ולתקשר עם הקהל המתבגר שלה, שכמו במקרה מדונה (אילן מעט גבוה), ישארו נאמנים לה עד גיל 60. השיר שסוגר את האלבום, "Into Me You See", בלדה יפה שכתבו והפיקו עבורה הוט צ'יפ, היא כנראה התשובה. זה שיר מתוחכם יחסית. הוא אולי מסמן את העובדה שפרי מנסה לכוון מעט יותר עמוק וגבוה. התוצאה היא אלבום שכיף להאזין לו, אבל לא בטוח שיביא תוצאות מספקות בקופה הרושמת.
ועכשיו בואו נלך רגע אל מאחורי הקלעים. את תחילת הדרך שלה חייבת פרי לד"ר לוק ומקס מרטין. הם כתבו והפיקו את "I Kissed a Girl", ואחר כך רוב להיטיה הגדולים, כולל ארבעה מתוך חמשת הסינגלים מתוך "Teenage Dream" שהגיעו לראש המצעד האמריקאי. אלא שבזמן שעבר מאז האלבום הקודם "Prism", ד"ר לוק הסתבך עם קאשה, מה שהוביל לכך שפרי לא יכולה לעבוד איתו ונשארה רק עם מרטין.
מקס מרטין השוודי, אולי מלך כותבי השירים כיום, נתן את כל הלהיטים לדיסק האחרון של טיילור סוויפט (אולי זאת סיבת הסבטקסט לריב המיתולוגי). בשנה שעברה הוא יצר את הלהיט "Side to Side" לאריאנה גרנדה ואת "Can't Stop the Feeling" בשביל ג'סטין טימברלייק. כך שלצערנו, מתברר שהוא טיפל בפניות קודמות. לכאן הוא לא הצליח להביא ביחד עם פרי שיר ענק מהסוג שמחזיק אלבום. שלא כמו באלבומים קודמים, ב-"Witness" פרי ומרטין נאלצו לפתוח את השורות בעצמם. סיה נקראה לעזור, אבל היא לא באמת נתנה את הטופ שלה. שלושה שירים, לא להיטיים במיוחד, כתבו עבור קייטי צמד האלקטרו הקנדי פיוריטי רינג. יש גם שיר של ג'ק גארראט, בלדות של דיג'יי מסטרד וכאמור עבודה עם הוט צ'יפ.
השורה התחתונה היא שאין באלבום החדש אף להיט מהסוג שהופך את העולם. אם בודקים את הנתונים מגלים שהגרף של קייטי פרי הוא כזה: באלבום השני שלה, (הראשון שנחשב, כי הוא גם הראשון תחת השם קייטי פרי, ולפניו יצא אלבום גוספל זוועתי של נערה מבולבלת) היה "I Kissed a Girl" שהפך אותה לכוכבת. אחריו בא האלבום "Teenage Dream" עם להיטים כמו "Firework" ו-"California Gurls" שהפכו אותה לעצומה. "Prism" מ-2013 הצטיין עם "Roar" ו-"Dark Horse" אבל היו בו כבר פחות להיטים. ועכשיו "Witness", שמכיל להיטים איכותיים, שאולי יהפכו אותה ליותר טרנדית אצל מי שסולדים ממכונות תעשייה, אבל עדיין עשוי להסתמן כנקודת משבר כלכלית.
מצבה של פרי הוא לא כמו מצבה של ליידי גאגא, שאגב התחילה איתה באותה שנה, וכמעט חיסלה את הקריירה שלה עם שני האלבומים האחרונים שלה. אבל אם ראש החץ הוא טיילור סוויפט, אז בעוד האלבום האחרון של זאת הפך אותה למלכת העולם החדשה, פרי, לפחות מבחינת הדולרים שנכנסים לקופה, נמצאת בירידה.
צריך לזכור שפרט לאלבומי פופ נדירים כמו "Ray of Light" של מדונה, "21" של אדל או "Beyonce" של הגברת בעלת השם, רוב אלבומי הפופ, גם של הזמרות שנזכרו כאן, מקבלים את חשיבותם לפי הלהיט הגדול שלהם או כמות הלהיטים שבהם. כך למשל "Dangerously in Love" של ביונסה הוא אלבום לא טוב, אבל בעל להיטים חסרי תקדים. בעוד שנניח "American Life" של מדונה הוא אלבום נהדר, אך כמעט נטול להיטים. במדד הזה "Witness" הוא אלבום סימפטי ונעים, עם גרוב טוב. הוא לא חלילה עייף או משומש, גם אם הוא לא חדשני בשום רמה. הוא תכליתי, ואולי זאת התכלית שאליה התכוונה פרי בקומוניקט, והוא אלגנטי יותר מכל אלבומיה הקודמים.
בשפה פשוטה זה אומר שהאלבום הזה יחשב למשהו בין הצלחה כלכלית מינורית לכשלונצ'יק. אין בו אף להיט שיגיע לצמרת מצעדי הסיכום השנתי. אבל יהיה לו קהל אדוק, במיוחד בקרב עדות ההיפסטרים והאנשים היותר קוליים, שיהנו מהגרוב המעט יותר מתוחכם שלו. האם זה יתן לקריירה שלה איזה כיוון? כלפי מעלה או מטה? לא ברור. אבל נדמה שזה יטיל הרבה כובד משקל על סיבוב ההופעות העולמי המתוכנן (נו שתבוא כבר לישראל, למה לא?). האם האלבום הזה יעשה את קייטי פרי מאושרת? הנה שאלה שכדאי לשאול אותה, אם אתם נפגשים במקרה.
ארבעה כוכבים