Kutiman - 6AM
אני קצת מעריץ את קותימן. הדבר הזה שהוא עשה עם דגימות מהרשת, שהפך אותו לדמות נערצת ברחבי העולם, הוא בעיני אחד הדברים הכי יפים שצמחו באינטרנט. חוץ מזה יש בו משהו טוטאלי. אולי זה קשור גם בעובדה שהוא באמת נשאר מאחורי הקלעים, גם כשהוא הפרונט. הוא לא זמר, הוא לא שר, הוא לא מתראיין. הוא פשוט קותימן.
את האלבום הראשון שלו הוא הוציא לפני שבע שנים. אז הוא היה המוביל של גל הגרוב הישראלי, האיש שלקח הכל קדימה בעוד צעד. הוא היה אז בדרך החוצה מצמד המפיקים קותי וסאבו (שהפיק את הדיסק הנוכחי), רגע אחרי שהם המציאו את קרולינה. והוא היה משב הרוח הכי רענן. אחר כך כאמור בא פרויקט "ThruYOU" ששיאו בגלגוליו השונים הוא הסרט התיעודי "פרינסס שואו" שמוקרן כעת בישראל ובעולם בהצלחה.
ועל כל אלה נוסף עכשיו "6AM", האלבום השני שלו. ולא רק שעברו שבע שנים, עברו גם ים של צלילים בנהר. "6AM" הוא אלבום פסיכדלי חלומי. אופיר קותיאל, להלן קותימן, הלחין את כל השירים ומנגן על כל הכלים בהקלטות. הפעם זה אלבום ששייך יותר לעולם הרוק האלטרנטיבי. אין בו כמעט גרוב מכל סוג, אלא בנגיעות. הרוב הוא רוק יפיפה על גבול הפרוגסיב, שמתכתב עם לא מעט דברים, כולל פינק פלויד.
מתוך שמונת הקטעים, חמישה הם שירים ששרים אדם שפלן וקרולינה. שפלן מביא גרוב של אלט קנטרי, שמגיע לשיאו ב"Dangerous" שמתכתב גם עם פסקולים של אניו מוריקונה למערבוני ספגטי. קרולינה מצטיינת ב"I Think I Am" שהוא גם הגרובי בשירי האלבום והחוליה המקשרת בינו ובין האלבום הקודם. איכשהו היציאה של האלבום לא הפכה בארץ לאירוע שהיה ראוי שתהיה. אבל זה ממש לא אומר כלום על התקליט, רק עלינו.
⋆⋆⋆⋆
The Avalanches - Wildflower
לפני בדיוק 16 שנה, ברגעי התחלפות המילניום, היו האוולנצ'ז הדבר הכי חם בעולם. הרכב מאוסטרליה שהוציא אלבום בשם "Since I Left You" שכולו היה מבוסס על דגימות. זה היה רגע כזה שבו כולם דיברו על "איזי ליסנינג". דיוויד באכארך ודיאן ווריק היו חמים כמו לחמניות טריות, וכל מקום שכיבד את עצמו השמיע ברקע אוספים שהכילו קטעים מפסקולי סרטים, שירי שמאלץ ואיזה דאסטי ספרינגפילד לסיום.
בתוך העולם הזה, היה האלבום ההוא של האוולנצ'ז פשוט פיסה של שלמות. יצירה ענקית ומורכבת שבכל האזנה גילית בה עוד ועוד צבעים וצלילים. 16 שנה אחר כך העולם כבר ממש לא מתעניין בכל הדברים האלה, והעובדה שהאוולנצ'ז הוציאו דיסק חדש הוא בין קוריוז לחדשות ישנות. גם החברים מאוסטרליה מבינים את זה, ולכן כבר ברצועה השלישית מתוך 21 ביצירה שלהם אתה מקבל שיר תקני לגמרי "Frankie Sinatra" שהוא במקומות מסוימים אחד הלהיטים המצטיינים של הקיץ.
אבל אל תיטעו, שלושים השניות האחרונות של הלהיט מכילות דגימה של "My Favorite Things" מתוך צלילי המוזיקה, ומיד אחר כך עולה קטע דיסקו מתוחכם שהופך את כל הגרוב. במילים אחרות, "Wildflower" אולי לא מגיע בטיימינג הכי טוב, אבל זאת יצירה די מדהימה, שבה כל קטע הוא מפגן יצירתיות. נדמה לי שגם אם הם לא יודעים את זה, הקליפ של וניה היימן וגל מוג'ה לקולדפליי מתכתב עם היצירה הזאת ביותר מדרך אחת.
באחת ההשמעות של הדיסק לחצתי בטעות על שאפל. הקטעים הגיעו בסדר אקראי והכל נשמע כמו קקופוניה נוראית. רק אחרי רבע שעה הבנתי שמשהו לא בסדר וחזרתי לשמוע את הדיסק מהתחלה ופתאום הכל חזר למקום. כמו פאזל, כמו קוביה הונגרית, לסדר יש משמעות עצומה. אם תתמכרו לזה, אני בטוח שתודו לי.
⋆⋆⋆⋆
Claire Maguire - Stranger Things Have Happened
לפני חמש שנים היתה קלייר מגוויר נערה בת 22 מבירמינגהאם שכל תעשית המוזיקה הימרה עליה. אמרו שהיא היורשת של אימי ויינהאוז ואדל. ג'י זי וריק רובין חיזרו אחריה. וברשימת ה-BBC של השמות החמים ל-2011 היא הייתה מיד אחרי ג'סי ג'יי, ג'יימס בלייק וג'יימי וון. אבל אלבום הבכורה שלה היה פיאסקו של פאואר פופ נחות והיא נעלמה כאילו לא הייתה.
חמש שנים אחרי היא חזרה פתאום עם אחד הדיסקים הכי יפים של השנה, והיא באמת נשמעת כמו האישה הזאת שהיא התשובה הפחות מיינסטרימית לאדל. כן, הכשלון ההוא היה לא קל. היא שתתה יותר מידי, הלכה לריהאב אמיתי, וחזרה משובחת ונהדרת. השירים בדיסק קצת באווירת רטרו וניחוח ג'ז של פעם. לפעמים היא מזכירה את ניקו. רוב הזמן היא מאוד מיוחדת. לסינגל קוראים "Elizabeth Taylor" ולשיר הכי מדהים בדיסק, שנשמע כמו הצדעה ללאונרד כהן, קוראים "Changing Faces". כאן אצלנו בבית זה נחשב לשיר הכי יפה של השנה.
⋆⋆⋆⋆