עצוב שהסיזר סיסטרז לא מצליחים יותר
האלבום הרביעי של הסיזר סיסטרז הוא אלבום המבחן הגדול שלהם. האם הם יצליחו לשרוד בשוק התחרותי מאוד של להיטי פופ-דאנס שהשתנה מאוד בשנים האחרונות? שאלה מעניינת. הסיזר סיסטרז הם הרכב בעייתי. מצד אחד הם מנגנים פופ להיטי מאוד, מצד שני הם מתוחכמים, אפלים, מיוחדים, הומואיים מאוד. זה לא בדיוק הביט של דיוויד גואטה ואוויצ'י. זה קצת תקוע בגרון של שדרנים שרצים בין ריהאנה ו"דה וואנטד".
הסיזר סיסטרז הם הרכב אמריקאי שהתגלה בעצם על ידי האנגלים וגם הוחתם בחברת תקליטים אנגלית. באנגליה של אלטון ג'ון ולהקת קווין, ידעו להעריך את הדבר המיוחד הזה שהסיסטרז מביאים, והם הפכו לענקיים. עד היום יש פער עצום בין ההצלחה שלהם באנגליה הקאמפית להצלחה המינורית יותר באמריקה השמרנית.
הסיסטרז מערבבים כמה ז'אנרים. יש את האלמנט הסבנטיזאי, שהתחיל בשיר "Laura" והוא עד היום אחד מסימני ההכר שלהם. הדיסק החדש נפתח ב"Baby Come Home" המעולה שממשיך את הקו הזה. בשאר הזמן הם מנסים גוונים שונים של אלקטרוניקת רחבות ריקודים דיסקו האוסית מסוגים שונים. באלבום הקודם שלהם "Night Work" זה היה אפל מידי, ועבר קצת מעל ראשי הקונים הפוטנציאליים. הפעם החליטה הלהקה ליישר קו עם המציאות.
הסינגל הראשון "Only The Horses" בהפקתו של קלווין האריס הוא להיט רדיו מעולה, שמתאים גם לרוח הזמן הרדיופונית ולכן הביא אותם עד למקום ה 12 במצעד הסינגלים האנגלי. האם הדיסק הזה יהפוך גם להצלחה מסחרית היא שאלה שתלוייה יותר במחלקות השיווק של חברות התקליטים, בחירת הסינגלים ועוד שאלות "תעשיתיות" שכאלה.
שזה קצת חבל כי הדיסק עצמו הוא הטוב ביותר שלהם מאז דיסק הבכורה, ודיסק מעולה בפני עצמו. יש בוא המון שירים טובים, שכל אחד מהם שונה מעט מהאחר, וביחד הם יוצרים מיקס שתענוג להאזין לו. בניגוד להרבה דיסקים של אמני פופ/דאנס, זה לא דיסק שלוקחים ממנו 3 שירים והולכים הלאה. אלא דיסק שכיף להאזין לו ברצף מההתחלה לסוף. הקשיבו ל"Keep Your Shoes", "Lets Have a Kiki" ן"Somewhere" ותבינו כמה הדיסק הזה טוב ומגוון.
כשחושבים על זה, זה קצת עצוב שבעולם החדש, להרכב כמו הסיזר סיסטרז, שהוא מאוד מסחרי, גם אם לא במיוחד עממי, לא מובטחת הצלחה ענקית עם דיסק כזה. זה מזכיר מעט את מצבם של הפט שופ בויז. במיוחד באמריקה. אבל אם לא מנסים להגיע למסקנות חובקות עולם, אפשר סתם להנות מהשילוב הייחודי הזה של פופ-דאנס עדכני עם ניחוח סבנטיז מדליק שנשמע תמיד גם מעכשיו וגם מפעם. וזה עוד לפני שנכנסנו לכל הדיון על הטקסטים ההומואיים שכל כך כיף להיחשף אליהם. בכל מקרה, לטובת הסטרייטים כדאי להזכיר שהסולנית הנוספת, אנה מטרוניק, דואגת שלא תרגישו מאוימים מהבוטות של הסולן ג'ק שירס.
Scissor Sisters. Magic Hours, (הליקון), **** ארבעה כוכבים
להתיידד עם רג'ינה ספקטור
אחת הדרכים הכי מעיינות לבדוק התפתחות של אמן היא להשוות ביצועים שלו לאותו שיר. וכאשר רג'ינה ספקטור מחליטה להקליט מחדש את "Ne Me Quitte Pas" שהופיע באלבום "Songs" לפני עשר שנים, לטובת האלבום החדש שלה, זאת ממש הזדמנות מצוינת. ומה אנחנו למדים? שרג'ינה ספקטור התפתחה והתקדמה אבל נשארה אותה רגינה. בגרסה המקורית "Ne Me Quitte Pas" היא בלדה לאישה ופסנתר, קצת בסגנון טורי איימוס. בגרסה החדשה זה שיר רך יותר במקצב קריבי, עם פכפוכי סאונד ומהאמצע גם כלי נשיפה. הגרסה החדשה הרבה פחות מאתגרת, אבל היא סימפטית מאוד. שזאת כנראה הדילמה הגדולה של רגינה ספקטור.
בתולדות הרוק הנשי, יש ליין כזה של געייה נשית ג'אזית שמתחילה כבר אצל ג'וני מיטשל ומגיעה לידי מיצוי אצל טורי איימוס. זה מין תחכום מוזיקאלי, שנשמע תמיד משהו שלמדו בחוג למוזיקולגיה באוניברסיטת ייל, ולי הוא תמיד מרגיש מאומץ, מתחכם ואנטי פופ. משום מה יש מעט גברים שנוטים לכיוון הזה, ואף אחד מהם אינו באמת מצליח. אצל ג'וני מיטשל יש לפחות פן נוסף, פולקי, שמרגש מאוד. טורי איימוס לעומת זאת היא היוצרת הכי מעצבנת בעולם. להקשיב לדיסק שלם שלה זה הכי חדר עינויים בדמשק מבחינתי. לכן גם כשהופיעה לראשונה רג'ינה ספקטור הייתי מעט חשדן כלפיה. בואו נגיד שהיא די מעריצה את טורי איימוס.
מה שזה אומר, זה שגם אם אתה יכול להאזין לספקטור פה ושם, דיסק שלם זה תמיד יותר מידי. ולכן ככל שעובר הזמן, והיא מרגישה צורך להגיע לקהל יותר גדול, והכל נהיה אצלה קצת יותר פשוט, נהיה לי יותר נעים איתה. קצת כמו רופוס וויינרייט שגם הוא מתכתב לפעמים עם האסכולה הזאת והדיסק האחרון שלו היה הנגיש שבאלבומיו, כך גם השני של ספקטור בחברת ענק, הוא ידידותי מאוד למשתמש.
הוא מתחיל בשלושה שירים פיצוציים. "Small Town Moon" שהוא היפה בשירי הדיסק ויש לו גם טקסט יפהפה, "Oh Marcello" שהוא קצת שעשוע עם מבטא איטלקי ואז "Ne Me Quitte Pas". אני נכבשתי מהם ולכן היה לי יותר קל להמשיך. מה גם שהשיר ההבא "Firewood" הוא מעט אלטון ג'וני במתיקות שלו. למעשה אין בדיסק הזה אף שיר ממש מעצבן. וזאת הזדמנות להתיידד עם ספקטור גם עבור מי שנבהל ממנה בעבר. יכול להיות שמעריצים אמיתיים, יחשבו שזה מסחרי מידי, אבל איתם באמת קשה להתחרות.
Regina Spektor. What we saw from the cheap seats, **** ארבעה כוכבים
הקסם של סיגור רוס פג
היה רגע כזה בזמן, בקיץ של 1999, רגע לפני המילניום, שהצלילים של סיגור רוס היו התגלמות הקסם האמיתי. תקשיבו שוב ל"svefn-g-englar" השיר הפותח את "Agaetis Byrgun". שלוש דקות לתוך השיר מיילל ג'ונסי בירג'יסון מין נהמה מלאכית כזאת שאין דרך להבין אותה, אבל אי אפשר לעמוד בפניה.
באותו רגע בזמן היו סיגור רוס ההוכחה שלפעמים כלום לא משנה. לא השם, לא השפה המופרכת, לא העובדה שאי אפשר לבטא אף אחד משמות השירים. "איצ'יאיוו" או משהו כזה, שר ג'ונסי בקטע שאורכו עשר דקות וכל מה שרצית זה לעצום עיניים, ולהתמכר לקול הזה שלו.
פסקול, וזה הכל
עשור וקצת אחרי, לא נעים לומר, אבל הקסם פג. לא לגמרי. אבל די פג. מה שהיה פעם קסום ומסתורי, נשמע עכשיו יותר כמו פסקול מוצלח לסרט. מה גם שבדיסק החדש, יש הרבה יותר פסנתר ומוזיקה שנהגו פעם לכנות "נסיונית" מאשר את המלאכיות של ג'ונסי. יתכן שההתפתחות הטבעית נמצאת באלבום המוצלח שהוציא ג'ונסי לבדו לפני שנתיים "Go" שהיה מין דאנס מלאכים שכזה, שגם הצליח מאוד בעולם. וזכה גם לדיסק המשך של השירים בגרסאות חיות ומה לא.
עניין פסי-הקול הוא לא כזאת העלבה. רק השנה כיכבו החברים מסיגור רוס ביחד עם ג'ונסי בפסקול סרטו של קמרון קרואו "מקום לחלום עליו", סרט לא מי יודע מה עם מט דיימון וסקרלט ג'והנסן וסיפור על גן חיות. קשה להגיד שברגע הזה בזמן האוזן באמת צמאה לרוק מופשט מהסוג שסיגור רוס נתנו. בדיסק הקודם שלהם היה נסיון מסוים להתחבר לרוח הזמן וכאמור את הנסיון האמיתי עשה ג'ונסי לבדו.
"Valtari" לא נשמע שונה בהרבה מדיסקים קודמים של סיגור רוס. ואולי אם מצליחים לצלול לתוכו אפילו נהנים. הבעייה, ואולי היא רק שלי, היא שבעידן הזה אני לא ממש משתגע על הסוג הזה של מוזיקה. ובטח לא כשסיגור רוס עושים שוב את מה שעשו בעבר, רק פחות טוב.
Sigur Ros. Valtari (הליקון), *** שלושה כוכבים
מתנה יפה למעריצים מפעם
סנט אטיין הוציאו את הדיסק הראשון שלהם בתחילת הניינטיז. הם היו אז בין מבשרי העולם של הסמפול והערבוב. קטעי רדיו ישנים, לופים, ומה לא. הם היו תרבותיים, אלגנטיים, והקול של שרה קרנקל נסך על הכל מידה של שלווה וסטייל, מהסוג שמזכיר סרטים ישנים עם אודרי הפבורן. בוב סטנלי ופיט ויגס היו עיתונאי מוזיקה. כמו ניל טננט עשור לפניהם, הם ידעו בדיוק ללחוץ על כל הכפתורים של המדיה האנגלית. ההערצה אליהם לא ידעה גבול. סנט אטיין היו הפסקול של הניינטיז, גם אחרי שהחלה מהפיכת הדיג'אים הגדולה. הם לא התחרו בזה, אבל כל ערב נגמר בכמה קטעים שלהם. הם היו הצ'יל האולטימטיבי, עוד לפני שהמילה הומצאה.
באופן טבעי בשנות האלפיים הם נסוגו לצד. מאחר שהם לא עברו את האוקינוס לאמריקה, הם נשארו חוויה אנגלית לגמרי, הדיסק האחרון שלהם יצא לפני שבע שנים ונדמה היה שהוא הדיסק האחרון. אבל ההערצה אליהם נשארה. ובשנים האחרונות יצאו כל הדיסקים הישנים שלהם במהדורות מורחבות, משופצים ומשוכללים יותר ושוב העתונות האנגלית לא ידעה את נפשה.
ועדיין זה מפתיע כמה הדיסק החדש שלהם מוצלח. כאילו לא עברו 20 שנה, פתאום מתברר שחברי השלישיה יכולים להשמע רעננים ואנרגטיים כאילו הזמן עצר מלכת. השיר הראשון הוא הבעייתי באלבום. זה מעין ספור שבו שרה קרנקל מספרת בוייס אובר על ילדותם של חברי הלהקה כאוהבי מוזיקה בשנות השבעים. זה קטע שירגש עכברי מוזיקה אבל ישמע מעט סתום לאחרים.
שאר השירים, סנט אטיין קלסיים, ממיסים את המאזין כבר בשמיעה ראשונה. זה אותו פופ מושלם, שאין שום דרך לעמוד בפניו. הקול המתקתק של קרקנל, המלודיות הכובשות, הקלידים המצוינים מסביב, ובעיקר הטון הענוג הזה של סנט אטיין, שהוא משיאי הפופ של כל הזמנים. קשה להמליץ על שיר מסוים. הכל טעים ונעים. אני מעדיף את "I've Got The Music" על הסינגל הרשמי. אבל זה באמת ניואנס. לא מעט מבקרים באנגליה נתנו לדיסק הזה חמישה כוכבים. הם קצת נסחפים. אני אסתפק בארבעה. אבל זה דיסק מקסים. מי שאהב פעם את סנט אטיין, לא יוכל להפסיק להנות.
Saint Etienne. Words and Music by Saint Etienne (הליקון) **** ארבעה כוכבים.