בעולם שבו קטעים מכל הופעה שלך עולים באופן מיידי לרשת, אין יותר אפשרות לשמור סודות. ולכן כל מי שבאמת מתעניין יודע שמריה קארי, שהגיעה אתמול לישראל, היא זמרת שהיתה פעם אחת הווקליסטיות המצטיינות בתבל - והיום היא, איך נאמר זאת בעדינות, נאבקת עם סימני הזמן. גם קארי יודעת את זה, והפתרון שלה הוא מאוד פשוט. היא שומרת את עצמה לסוף. כשהיא מגיעה אחרי שעה ורבע של הופעה לבלדות הגדולות שלה "We Belong Together" ו"Hero", הקול שלה כבר פתוח, בטוח ויציב, והיא מסוגלת להביא ביצוע שיזכיר לכולם שהאישה הזאת היתה פעם פנומנית.
עכשיו השאלה היא מה עושים בשעה ורבע שלפני, כלומר בחימום. והפתרון של קארי הוא מופע שמח, ברוח טובה, שבו היא שרה בזה אחר זה את כל להיטיה בגרסאות שנשמעות קצת כמו גרסאות רדיו, בעיבודים סבירים, ותוך שהיא מחפה בעיקר במצב רוח טוב וחייכני על כל היתר. "אתם סבבה?", שאלה את הקהל בעוד אחד מאותם מיני-מונולוגים שלה, שבהם לא אמרה דבר וחצי דבר, לא בעברית ולא באנגלית. קארי לא מפליגה בסיפורים, לא מנסה לרגש. היא רגילה שהקול שלה עושה את כל העבודה. ואם לא, אז לא. מה אפשר לעשות.
האם זו היתה הופעה טובה? ממש לא. האם היה כיף? ממש כן. בכל זאת השירים של קארי הם מהלהיטים הגדולים של שנות התשעים. ובאוויר החם של אוגוסט, עם הלחות ובעזרת קצת אלכוהול, הכל הפך למסיבת MTV על החוף. כל מה שהיה חסר זה שעדן הראל תעלה לבמה בין השירים ותגיד כל מני דברים מגניבים.
לזכותה יאמר שהיא התרכזה. את בסיס המופע, שאותו הכינה בשעתו לטובת סדרת הופעות מפורסמת בווגאס, היא שיפצה לטובת הקהל הישראלי. היא הוסיפה לסיום את "Without You", הביצוע המחודש שלה לשירו המפורסם של נילסן, שהיה להיט ענק בישראל. וגם את הביצוע ל"I'll Be There" שהיה בשעתו השיא של מופע MTV אנפלאגד שלה.
את השיר היפה הזה היא שרה בדואט עם טרוי לורנז, שהיה זמר הליווי שלה גם בקליפ המקורי. ב-1993 הוא היה נער גבעולי וצעיר בן 24, שההתרגשות הניכרת שלו מהעובדה שהוא שר דואט עם קארי, הוסיפה לביצוע מנות של רגש. עשרים ושתיים שנה מאוחר יותר, ואחרי נסיונות לא מוצלחים להוציא אלבומים בעצמו, לורנז הוא זמר ליווי בסגנון לס וגאס, מקצועי אבל חסר ברק. לקראת סוף הביצוע, כשקולו המוקלט של מייקל ג'קסון הצעיר נכנס לתמונה, פתאום היה אפשר להיזכר לרגע מה ההבדל בין סביר לבין מדהים.
האמת היא שלא ציפיתי מקארי להרבה. והיא אכן לא נתנה הרבה. פה ושם היא נתנה את הצרחה המפורסמת שלה, שנשמעת כמו ניסיון לשבור זכוכית. אלה הם הרגעים שבהם היא מגיעה לאוקטבה העליונה בקול שלה. את האוקטבות התחתונות, שבהן הקול שלה חם ועבה, היא מבקרת מעט מאוד. היא אמנם מחליפה שלוש-ארבע שמלות לאורך הערב, אבל קשה להגיד שיש לה אישיות ממגנטת.
באמצע המופע היא שרה בזה אחר זה את "I Know What I Want", הדואט עם בסטה ריימז ו"Touch My Body". שניהם להיטי ענק שעושים נעים. את שניהם היא שרה כשברקע הקליפים המצוינים שליוו אותם במקור. ולרגעים היה נדמה שמריה שלחה מישהי שתעמוד שם במקומה בזמן הקרנת הקליפ. במיוחד ברגעים שבהם שר בסטה ריימז. הגרסאות היו קצרות, שלוש דקות, ובעצם ההנאה העיקרית היתה לעמוד מול מסכי הווידאו, לצפות בקליפ, להתנועע ולהיזכר שפעם כולנו היינו הרבה יותר צעירים.
צריך להוסיף מילה על הארגון. הלייב-פארק בראשון לציון הוא יפה ומושקע. הבעיה היא שהכניסות אליו מאוד בעייתיות, והמשטרה או המארגנים או מי שאחראי, לא עשו מה שצריך כדי להקל על הכניסה ובמיוחד על היציאה. ההגעה לאירוע היתה סיוט, עם תורי מכוניות שנמשכו ארבעים וחמש דקות. היציאה היתה ממש גהנום. היו מי שבשעה אחת בלילה, שעה וחצי אחרי תום המופע, היו עדיין תקועים במגרש החניה. קוראים לזה סקנדל. וכדי לגרור אותי שוב לאמפי הזה, מישהו יצטרך לעבוד קצת יותר קשה.
אהה כן, וגם שרה נתניהו באה. טעם מעניין יש לה. או שאולי היא החליטה שמושיק גלמין ובני ציפר הדוחה לא מספיקים והיא רוצה את כל ההומואים בצד שלה. תמיד אפשר לנסות.