הדבר הראשון שצד את עיני בכניסה לאמפי ראשון אתמול היה שלט שעליו נכתב: "ערכת השטן – עמדת חלוקת ערכות בהמשך". נראה שהשטן מעולם לא היה כל כך ידידותי. אוזי אוסבורן שהיה פעם דמות אימתנית עם סיפורים על שחיטת ציפורים ואכילת עטלפים, כבר בן 69, והוא בסיבוב פרידה. שיהיה או לא יהיה הסיבוב האחרון שלו. פעם הוא עורר התנגדויות, ועכשיו כשהוא עולה לבמה, בגלימה סגולה של קוסם אירועים, די ברור שהוא הפך לסבא חביב.
אבל אל תטעו בו. עזבו את הבוטוקס וניתוחי המתיחה, שהפכו אותו דומה לאשתו שרון. עזבו את תוספות השיער והכרס הקטנה, אוזי אוסבורן הוא באמת אגדה, אדם שנועד לבמה ויודע מה עושים עם קהל. כמעט חמישים שנה עברו מאז "Paranoid", הלהיט של בלאק סבאת', שהוא השיר המכונן של הרוק הכבד המטאלי הקלאסי. בלאק סבאת' בכיכובו של אוזי היו אלה שלקחו את הרוק הכבד המתורבת של לד זפלין, והובילו אותו לעולם המאגיה השחורה. עיניו המאופרות בכבדות של אוזי הן כמעט הדבר היחיד שלא השתנה מאז.
אוזי אוסבורן 2018 מביא חזרה לאצטדיון את אווירת הרוק הכבד ובעיקר את קטעי הסולו של הגיטרה והתופים. חמישים דקות אחרי תחילת ההופעה, הוא פינה את הבמה לרבע שעה והשאיר אותה לזק וויילד, גיטריסט שעבד עם אוזי הרבה שנים וחזר אליו עכשיו. וויילד הוא הקלישאה הכי מוצלחת של גיטריסט רוק כבד. הוא פורט עם השיניים, מחזיק את הגיטרה על הגב, ועושה את כל השטיקים האפשריים. וזה עובד. אולי קצת ארוך מדי, אבל הקהל נהנה מזה רצח.
נחזור לאוזי. הוא מבטיח בהתחלה לקהל ש"ככל שאתם תהיו יותר פסיכים, ככה אני אהיה יותר פסיכי" ואז נותן את מיטב להיטיו. הוא פותח עם שירי הסולו הראשונים "Bark At the Moon", "Mr. Crowley" ו"I Don't Know" ואז מפנק עם שיר ראשון של להקת האם בלאק סבאת', "Fairies Wear Boots", השיר שסגר במקור את האלבום הכי מצליח של ההרכב בשנת 70. ברוק כבד כמו ברוק כבד, יש אינסוף מעברים ושינויי קצב, שהם עילה לעוד ועוד קטעי סולו שמאפשרים לבעלי השיער הארוך בקהל להניע את הראש קדימה ואחורה ולהעיף את השיער באוויר.
הקהל מקדימה צפוף מאוד אבל רגוע. אין ממש ריקודי פוגו אלימים, מפעם לפעם עולה מישהו ומשייט על ידיים שנפרשות מצד לצד. הקהל של חום יולי לא באמת מעוניין להתפרע. יותר ליהנות באווירת הבי מטאל. ב"No More Tears" האגדי, אוזי שופך על הקהל מים מתוך דליים ממתכת. כשהוא רץ על הבמה, מעט כפוף, הוא נראה קצת כמו מכשפה זקנה מסרט ישן, אבל זה עדיין כיפי ומתקבל באהבה. קשה להגיד שיש באוויר ממש מתח, אבל הקהל מאוד נהנה ומגיב אליו באהבה, גם בשירים שהוא מכיר פחות.
רגע השיא הבא היה "War Pigs" של להקת האם שהפך כאמור לעשרים דקות של סולו גיטרה ואחר כך סולו תופים. ואז אוזי עלה לקטע הסיום שהביא אותו עד ל"Paranoid" המתבקש. הוא נפרד מהקהל בעוד מילות אהבה והבטיח לחזור, אם כי לא בטוח שזה לא היה באמת הסיבוב האחרון שלו. בשנים הקרובות יהיו הרבה סיבובים כאלה. דור המייסדים כולו על סף פרישה, פול סיימון עושה את זה כרגע באירופה (נו אולי שיבוא גם הנה? מה יש?), וזאת הזדמנות אחרונה לראות את האנשים שבאמת המציאו הכל.
אז נכון שאין שום דמיון בין ההופעה של הקשיש החביב הזה לבין דברים שרואים בקטעי וידאו ישנים שלו משנות השבעים. הוא כבר לא "משוגע", הסמים והאלכוהול ירדו במינון, ואולי אפילו נעלמו, ועדין יש בקצה האצבע שלו יותר קסם מאשר אצל רוב ממשיכי דרכו העכשוויים ביחד. הוא אגדה. זאת לא קלישאה ריקה. והוא נתן את כל מה שהוא יכול. זה בהחלט היה שווה.
