השורה התחתונה היא שהמופע של דודו פארוק די מושלם. שעה דחוסה ואינטנסיבית של היפ הופ טראפ ישראלי אגרסיבי, עם כל השירים שהפכו בשנה האחרונה לפסקול של הרשת הישראלית. האנגר 11 לא היה מפוצץ, אבל סביב הבמה התגודדו יותר מאלף צעירים, רובם בני 18-25, רובם זכרים, ששרו איתו את כל המילים, מההתחלה ועד הסוף. כן, יש גיל כזה שלצרוח "מביא אותה, מביא גם את אחותה" הוא הדבר הכי משחרר שאתה יכול לחשוב עליו.
זה היה מופע מושקע (בחסות מותג הקונדומים R3). פארוק הגיע לבמה בעזרת כבל שהעיף אותו באוויר מעל כל האולם. הוא נחת באמצע הבמה, לבוש בחליפה כתומה ומרהיבה. על הבמה חיכו לו עשרה נגנים, כולם באווירת "אנחנו מאוד קוליים". דקה לתוך השיר הראשון הוא עצר, אמר שנמאס לו, ועבר לשיר הבא, "ארמני". הקהל (לפחות זה שנצמד לבמה) כבר היה לגמרי שלו. בהמשך הערב עלו לבמה אורחים, כמו קובי אוז ששר עם פארוק את "סמי וסומו" מתוך "דיסקו מנאייק".
השיא היה כמובן בהדרן עם "אלירן סבג". מיד אחר כך ניגן פארוק במעין בגלמה ואז שבר אותה ונעלם. דודו פארוק הוא כוכב. ילד מלא כריזמה שיודע מה הוא עושה, ועל הבמה עושה את זה מצוין. השאלה הגדולה שריחפה בחלל האולם אתמול הייתה כמובן: האם זו תחילתה של קריירה מפוארת או שזה גימיק שיש לו כבר תאריך תפוגה? והאמת היא שהמופע הזה הוא שדה מוקשים. הרבה יותר מדי קהל מ"התעשייה" שבא לראות הכצעקתה ועמד מאחור בעיקום אף. החורף, הקור והאולם הלא מלא, גם הם לא עזרו. אבל שום דבר לא ישנה את העובדה שדודו פארוק הוא בחור עם המון פוטנציאל. כזה שלא ראינו מאז שפרצו לחיינו סטטיק ובן אל.
כמה ימים לפני ההופעה התארח פארוק אצל "אופירה וברקוביץ" לראיון שהיה יותר כמו תאונת דרכים. ברקוביץ' ואסייג שאלו אותו שאלות, ופארוק לא ידע איך להתמודד. ההצגה שלו, של הדמות ה"מטורפת", התרסקה מול שאלה חמודה כמו "יש לך אחים ואחיות?". הראיון הזה היה גם קריאת אזהרה למחנה פארוק. ישראל היא מקום קטן, מעולם לא החזיק כאן מעמד מיצג פופ אניגמטי. "השרוף" אולי היה המוצלח מכולם. עוד בימי הזוהר של צביקה פיק הצעיר, היה ברור שפה זה לא אירופה, ודיוויד בואי יש רק בלונדון. בישראל כולם פוגשים אותך בסופר.
ולכן הדמות הזאת של דודו פארוק מתקיימת כאן על תפר מאוד דק, ומעלה לא מעט שאלות: למשל, האם יש בזה אלמנט גזעני קל? התשובה היא שזה עניין של גיל. הצעירים שבאו אתמול להאנגר, בני כל העדות, מקבלים את זה בגובה העיניים. מבחינתם זה הדבר עצמו. אבל העניין האמיתי הוא שדודו פארוק הוא בסך הכל חולייה נוספת בהיסטוריה מוזיקלית ישראלית של רוק וצחוק. מהלהקות הצבאיות, דרך כוורת, משינה וטיפקס ועד הבילויים. בישראל תמיד מעדיפים להכניס אלמנט של דאחקה וקריצה. זה איכשהו מרגיע ועוזר. ולכן את הערב של פארוק פתח קריין (מיותר) שכאילו הרים לו. לכן גם בשירים של פארוק יש אלמנט הומוריסטי, שמשטיח מעט את המסר והמחאה (אם בכלל יש כאלה).
הטקסטים של פארוק מוצלחים מאוד ("הקדוש ברוך הוא מסתכל עליי זוכה"). מבחינה מוזיקלית הוא עדיין רחוק משלמות. יש לו נטייה חזקה להישען על רוק כבד, ועשרת הנגנים על הבמה לא באו בעצם לידי מיצוי. אבל אחרי עשרים שנה שבהם היפ הופ לסוגיו הוא הפסקול של צעירים ישראלים, שמעריצים את קניה ווסט, דרייק וקנדריק לאמאר, הגיע הזמן שתהיה לזה גרסה מקומית. דודו פארוק עוד לא בליגה של אלה שהזכרנו, אבל המופע של אתמול חידד אצלי את ההרגשה שהוא מה זה לא פראייר, וכל הנסיונות "לקרוע את המסכה" מעל פניו, הם מעט מיושנים. אני לא יודע כמה זמן זה יחזיק מעמד, אבל אני במחנה דודו. אני ממש נהניתי אתמול.
