לא קל להיות זמר מבצע בישראל. לא מעט קריירות מפוארות של מבצעים מעולים, נעצרו כאן בגלל מחסור בחומרים טובים. בעידן שבו כמעט כל מי שכותב שירים, גם רוצה לשיר אותם בעצמו, מצבם של בעלי הקול שאינם כותבים הולך ומידרדר. לכן אחד ההישגים הגדולים של מוקי באלבומו החדש "לב חופשי" הוא יכולתו לגרום לחבורה מכובדת ביותר של מלחינים לתרום לו מנגינות, ולא סתם, אלא מנגינות ממש מוצלחות.
חלק מהשירים נשמעים "מודבקים"
ייתכן שזה קשור לעובדה שמוקי הוא לא סתם כותב. הוא דמות, איש שכותב את הטקסטים של עצמו, אחד עם עמדות, ולכן מראש מגרה יותר את המלחינים. אם כי, ייאמר מיד, כל אחד מהמלחינים יצר בסופו של דבר בסגנון האופייני לו. בחלק מהמקרים זה קולע פחות. למשל "בדרך לאיבוד" שהלחן יזהר אשדות הוא להיט רוק מעולה, שבביצוע של אשדות עצמו היה הופך לאחד מלהיטיו הגדולים. אצל מוקי, השיר הזה נשמע מודבק, בינתיים אפילו לא יצא כסינגל, ויתכן שיעלם בתוך האלבום. בכל מקרה הוא מעט חריג באלבום, וההפקה המוזיקלית, רוק אצטדיונים ניינטיז ישראלי, לא ממש יושבת על מוקי.
את שני השירים הבולטים באלבום, "לב חופשי" ו"אוהב אותך יותר", הלחין דודו טסה, שאין דרך אחרת להגיד זאת, מוקי חייב לו כרגע לא מעט, על כך שהאלבום הזה יהיה סיפור הצלחה. שני השירים מתאימים מאוד למוקי, ולדמות שלו, כפי היא מתפתחת דרך שיריו וגם דרך הופעותיו כשחקן וכשופט ב"כוכב הבא". ייתכן שהמקרה של מוקי, יהיה היוצא דופן מכל שופטי התחרויות האלה. בחצי העונה שבה שפט בתכנית הכישרונות, השתולל מוקי והציב את עצמו כשופט הקיצוני ביותר שנראה כאן. ברגעי השיא הוא העליב מתמודדים שהוא עצמו הדריך, שזה קצת כמו לבעוט בפורמט כולו.
מיינסטרים מצוין
אבל ראה זה פלא. דווקא המוזיקה שלו באלבום החדש, רגועה מתמיד, מפוייסת, כמעט מתקתקה. ולמעשה דווקא דמותו הטלוויזיונית הפרועה, היא שטוענת את האלבום הזה באנרגיות הרבה יותר אלטרנטיביות ממה שיש בו. במילים אחרות, האלבום החדש של מוקי הוא לגמרי מיינסטרים. מיינסטרים מצוין, אבל מיינסטרים לגמרי. שיר הנושא "לב חופשי", הוא באמת שיר מעולה, אבל הוא חסר את האקסטרה שהיה ב"כולם מדברים על שלום". באלבום הזה לא מדברים על שלום ולא על צדק. כנראה דיברו מספיק.
השירים באלבום, כמעט כולם ליגת-על. חמוד מאוד הדואט עם שירי מיימון "לראות הפוך", שהוא קצת היפ הופי. מדליק מאוד גם הלהיט הסמי-מזרחי "מה תעשי איתי", שבוודאי עוד יצא כסינגל. למעשה הדבר היחיד שמונע מהאלבום הזה להיות קלאסיקה אוטומטית זה ההפקה המוזיקלית. אין דרך נעימה להגיד את זה. לעומת השירים המצוינים והשירה הנהדרת של מוקי, ההפקה המוזיקלית היא מעט עבשה, מיושנת, ובעיקר נטולת כל ברק. זאת לא אותה ליגה. התוצאה נשמעת כמו כל דבר שמשמיעים בגלגלצ, והתחושה היא שכבר שמעת את המהלכים האלה יותר מידי פעמים.
גבולות קונצנזוס שמנוני
זה בולט למשל בשיר המעולה שתרם זאב נחמה, "הנה אני מגיע". אוקיי, אז הכניסו לזה קצת אווירת בלקן ביט בוקס, אבל השיר נשמע כאילו מוקי מתארח בהופעה של אתניקס לפני עשור. וזה נשמע מודבק לאלבום. או "לא קרה" החמוד, שתרם ג'וני גולדשטיין ומעובד באווירת U2 הישראלית של סוף המילניום הקודם, ואז הופך לדאנס בנאלי עם כנורות מיותרים. כן, ההפקה המוזיקלית מחזירה את האלבום הזה לגבולות קונצנזוס שמנוני שלא מגיע למוקי.
המזל הוא שמוקי הוא באמת אחד המוצלחים. הוא כריזמטי, הוא עומד עם שתי הרגליים על הקרקע. והוא יצר אלבום שווה מאוד, שכנראה בהופעות יהיה ממש מדליק. חפשו אותו ביום הסטודנט.
מוקי, "לב חופשי" (הליקון) שלושה וחצי כוכבים ***וחצי.