אני לא יודע אם האזנתם כבר לאלבום "נכון לתמיד" שבו אייל גולן יצר עשרה דואטים עם זוהר ארגוב. זה אלבום מוצלח מאוד, שתענוג להאזין לו. גם בזכות הנטייה של גולן לא לאלתר, ולשיר תמיד את המנגינות המקוריות, בדיוק כמו שהן. כך יוצא שהשירים זכו לרענון מתבקש בהפקה, והקולות של ארגוב וגולן משלימים אחד את השני, אבל אין קלקולים מהסוג שנפוץ מאוד באלבומי הצדעה. הגרסאות ל"נכון להיום", "בלילה" ו"אל נבקש", הן די מושלמות. נזכרתי בגולן כשהאזנתי לגרסה החדשה של סם סמית' ל-"Daniel" של אלטון ג'ון.
זאת גרסה יפהפיה, חוץ מדבר אחד. כשהוא שר "I can see Daniel waving goodbye" סמית' משנה מעט את הלחן. למה? לא ברור. וגם כי ככה עושים לפעמים בקאברים. שזה די מעצבן. הרי הלחנים הקלאסיים של אלטון ג'ון הם לא פחות ממושלמים. אז בשביל מה לשנות? ברור שהשינוי אינו לטובה. אם יש דבר שהיינו אמורים ללמוד מעשור של תחרויות מוזיקה, זה שבשביל גרסת כיסוי מושלמת חייבים להיצמד למנגינה המקורית. אחרת בשביל מה התכנסנו? השינויים בדרך כלל מאוד מעצבנים.
אבל רגע. בואו נתארגן. התכנסנו לכבוד שני אלבומים חדשים של גרסאות כיסוי לשירי אלטון ג'ון ושותפו התמלילן האגדי ברני טאופין. הראשון נקרא "Revamp", ערך אותו אלטון עצמו, והוא מארח אסופה של כוכבי פופ, רוק ומוזיקה שחורה מליגת העל. השני נקרא "Restoration", ערך אותו טאופין והוא כולל גרסאות שהקליטו כוכבי קאנטרי בנאשוויל. הנה פרט שבישראל לא אומר הרבה: אלטון ג'ון נחשב גם לאחד מממציאי הקאנטרי רוק. אלבומיו הקלאסיים הראשונים מכילים המון שירים שמתכתבים עם קאנטרי אמריקאי, ולכן הרעיון שאמני הז'אנר יבצעו משיריו הוא מתבקש.
העילה לפרויקט היא סיבוב ההופעות המתקרב, שנחשב למין סיבוב פרידה, למרות שיארך לא פחות מ-3 שנים. לא שנראה לי שאלטון ג'ון יתאפק, וייסגר עכשיו בטירה עם ילדיו הקטנים, אבל ככה הוא אומר. זאת לא פעם ראשונה שג'ון זוכה לאלבום קאברים. הקודם יצא ב-1991 ונקרא "Two Rooms". זה היה בתקופה שאלבומים כאלה היו מאוד פופולריים. והוא הכיל אמנים שהיו אז בשורה הראשונה כמו קייט בוש (שרצחה ברגאיי את "Rocket Man"), רוד סטיוארט (שהגיש גרסה לא רעה ל"Your Song") ואת שינייד אוקונור ששרה גרסה מופתית ל"Sacrifice". האלבום ההוא הכיל גם גרסאות מבאסות של אריק קלפטון, סטינג, פיל קולינס ואחרים, ונחשב לאחד היקרים והמבאסים באלבומי ההצדעה של התקופה ההיא.
יותר מעשרים וחמש שנה עברו, ואלבומי קאברים לא מעניינים יותר איש. מעטים כאלה רואים אור, מה גם שבצריכת המוזיקה בשיטה הנוכחית, יש סיכוי גדול שהצרכנים לא יבינו בכלל שזה אלבום וידבקו לשיר אחד, בלי להכיר את היתר. מה שכן, בבואך להקליט קאבר, הכללים הם עדיין אותם כללים. הכי פשוט זה הכי יפה. מי שמשנה את רוח השיר כמעט תמיד מתרסק. וכדי לתת לשיר משמעות חדשה צריך להיות זמר נפלא.
שני האלבומים שונים מאוד אחד מהשני. "Revamp" נראה כמו מסיבה שארגן אלטון ג'ון. מלא סלבס, שלא ברור הקשר ביניהם, ולא תמיד ברורה המוטיבציה שלהם. רוב השירים באלבום הזה הם להיטי על ותיקים, שזה מסוכן מאוד. וכך מרי ג'יי בלייג' רוצחת את "Sorry Seems to Be the Hardest Word" בניסיון להפוך אותו לגרוב שחור, וליידי גאגא משתדלת מאוד להיות עמוקה ב"Your Song" ונשמעת קצת כמו זמרת אירועים מתאמצת מדי.
מי כן יוצא מזה טוב? דווקא מיילי סיירוס. היא מבצעת את "Don't Let the Sun Go Down on Me". שזה סיכון כפול, כי כולם מכירים גם את הגרסה המושלמת של ג'ורג' מייקל. אבל סיירוס פשוט באה לשיר יפה. היא מביאה טיפת קאנטרי ולא משתוללת, וזה מקסים. הגרסה הכי טובה באלבום היא של כריס מרטין ל"We All Fall in Love Sometimes". תגידו עליו מה שאתם רוצים, אבל כשהוא שר בלדה עצובה, בליווי מינימלי, איש לא יכול עליו. מצידי שיוציא אלבום שלם משירי אלטון ג'ון מחר. גם פלורנס וולש המעולה מביאה גרסה מרגשת ל"Tiny Dancer". והכי ממזר הוא אד שירן, שגם הכי מעז. הוא לוקח את הטחון בשירים, "Candle in the Wind", שר אותו בגרסת קאנטרי מהירה יותר ומנער ממנו כל אבק אפשרי. הגרסאות של הקילרז, דמי לובאטו וקיו טיפ, קווינז אוף דה סטונאייג', אלסיה קארה וממפורד אנד סונז, אינן מרימות ואינן מורידות. אבל בכל זאת, כמעט חצי מהאלבום הזה הוא מוצלח, שזה ממש הרבה.
"Restoration" שערך ברני טאופין הוא אלבום מעניין בהרבה. קודם כל, רוב השירים הם מעט פחות מוכרים. לא ממש שירים זנוחים, אבל לא להיטי על שכבר קשה לשמוע. חוץ מזה, זמרי הקאנטרי, קצת כמו זמרים ים תיכוניים בישראל, באים תמיד לעבוד ולא לעשות דאווין. הם שרים, כמו שצריך, הכי יפה שהם יכולים. ואם יש להם עומק, והם מתחברים לשיר, זה יוצא מרגש וכיפי. זה גם אלבום הרבה יותר אחיד מהשני. הרצועות מתאימות זו לזו. עושה חשק לאלבום של גרסאות מזרחיות לשירים של אלטון ג'ון. מעניין מתי הזירה הים תיכונית תהיה בשלה לפרויקט כזה.
מה שמזכיר לי, באוויר מתנגנת כבר שבועיים גרסה של נסרין ל"גורל אחד", של עפרה חזה. סנונית ראשונה מפרויקט שכולו עפרה חזה. כמובן רעיון מעולה שקדרי תשיר "גורל אחד, שם אותנו כאן, בארץ הזאת", במיוחד לקראת חגיגות השבעים. וזה ביצוע מעולה, כל מה שקדרי עושה הוא ברמה גבוהה. ובכל זאת חבל שהיא העדיפה לשנות את המנגינה של הבית. בשביל מה? מצער אותי כשזמרים לא מתאפקים. לפחות במקרה של קדרי זה בכל זאת יצא יפה.
בחזרה לזמרי הקאנטרי. האמת היא שככל שמאזינים לאלבום הזה יותר, כך מתאהבים בו יותר. חלק מהשמות לא אומרים לנו כלום. למשל ליטל ביג טאון, רביעיה שמבצעת נהדר את "Rocket Man" או הכוכבת הענקית והבלתי מוכרת כאן מירנדה למברט שמבצעת נפלא את "My Father's Gun". אבל יש גם שמות יותר מוכרים כמו דון הנלי שמבצע בדואט יפה את "Sacrifice", דולי ואמילו האריס הגדולה מכולן שמבצעת דואט יפהפה עם רוזאן קאש ל"This Train Don't Stop There Anymore" (הטרי יחסית, מ-2001).
אבל שום דבר לא מכין אותך לרגע השיא של הפרויקט: ביצוע של ווילי נלסון ל"Border Song", הסינגל הרשמי הראשון של אלטון ג'ון משנת 1970, מתוך האלבום החום שנושא את שמו. נלסון מבוגר מאלטון, הוא בן 85. והוא באמת זמר חד פעמי. כשהוא צולל לתוך השיר היפה הזה, פתאום אתה מבין מה זה אומר גרסת כיסוי אמיתית. זה השיר שסוגר את הפרויקט, ומשאיר הרבה טעם של עוד.