אז עכשיו הרגע של ריהאנה להיות רצינית. לא במקרה היא זרקה לפח את כל השירים שהציעה לה סיה לקראת הדיסק החדש. בגיל 27 אחרי שכבשה את העולם שוב ושוב עם המנוני פופ ו-EDM ענקיים, גם ריהאנה הגיע לרגע שהיא רוצה שתבינו שהיא לא סתם בובת להיטים. היא אמן! גם היא רוצה לקבל יום אחד פרס מפעל חיים של אקו"ם! האם זה קשור לכך שמיילי סיירוס, שצעירה ממנה בשלוש שנים שלמות, כבר הוציאה אלבום רציני? לעולם לא נדע.
בכל אופן לקראת האלבום החדש שלה ריהאנה נפרדה מכל שותפיה בעבר והביאה לאולפן שותפים חדשים, אחד מהם הוא הבויפרינד החדש שלה, טראוויס סקוט, שקצת השתלט על העניינים בחלק מהדיסק. האם יש כאן תבנית שחוזרת על עצמה עם ריהאנה ובחורים שלא עושים לה טוב? נצטרך לחכות עד שרכלנים אמריקאים יטפלו בזה, כי הקשרים שלנו כאן במאקו לא מספיקים.
מה שבטוח זה ש"Anti" הוא אלבום לא אחיד, לא ברור, שיש בו כל מיני חלקים שאין ביניהם מי יודע מה קשר. ומה שהכי חשוב, אין בו להיט ענק, אפילו לא להיט מסדר גודל בינוני. לטעמי החלק הכי מוצלח באלבום הוא דווקא הסוף שלו. שלושת השירים הסוגרים לא דומים לשום דבר שריהאנה עשתה בעבר. "Love on the Brain" הוא שיר בסגנון הפיפטיז, מזכיר את מה שקראו "להקות הבנות". זאת בלדת דו-וופ הורסת ובחלק האחרון של השיר ריהאנה עושה פעלולים שמעלים אותה ליגה כמבצעת. "Higher" עולה עוד ליגה. זו בלדה שבה ריהאנה מלהטטת. לרגע היא מראה למריה קארי מה זה לעלות גבוה, ומיד אחר כך היא מראה לביונסה מה זה לתת בראש. ואחרון חביב "Close to You". ריהאנה נשמעת כאן זמרת אדירה, ומרגשת עד מאוד. שלושת השירים האלה שווים את כל הדיסק, אם כי אינם דומים כלל למה שבא קודם. אנחנו מבינים עכשיו שהיא יכולה. מצד שני אלה שלושה שירים שמסתתרים בסוף דיסק. מה זה אומר עליהם? מה זה אומר על הכוונות של ריהאנה? זה כנראה אומר שאם היא רוצה היא יכולה. טוב לדעת.
בואו נחזור להתחלה. בפרק הראשון של האלבום יש שירים שהם כאילו פופ אלקטרוני רציני. כלומר מענינים, נחמדים, אבל לא ממש להיטים. "Consideration" שפותח מערבב מה שקראו פעם טריפ הופ עם מבטא ג'מאייקני ואוירת רגאיי. זה מאוד עכשווי ואפילו יפה. אבל בלי פואנטה. אחר כך יש קטע מעבר של דקה ואז בא "Kiss It Better" שמכיל גיטרות רוק כבד מעורבבות עם ביט איטי כבד. זה כאילו להיט בהפוכה. לא ברור. לסיום הפרק הזה מגיע הסינגל "Work" עם דרייק, אחד השירים החלשים בדיסק, נשמע כמו העודף של "Hotline Bling". המילים בחלק הזה מציינות את העובדה שהיא רוצה לצאת לעצמאות. אבל קשה להגיד שמעבר לאמירה עצמה זה עמוק במיוחד או משכנע.
החלק הבא של הדיסק הולך עוד יותר רחוק עם האקספרימנטליות:Desperado", "Woo", ו"Yeah, I Said It" הם שירים שיכלו בקלות להיכנס לאלבום של יוצר אלקטרוני רציני. ברוב הזמן ריהאנה גם דואגת שהקול שלה יהיה פחות מתוק ונעים מאשר בדרך כלל. זה השלב שהדיסק מתחיל להיות מעט מעיק. כי אם כל הכבוד לזה שלריהאנה נמאס מלהיטים, למי יש כח לשמוע אותה עכשיו בתור אמן רציני? מה גם שחלק מהשירים סתם גרועים.
הפרק הזה נגמר בקאבר לשיר של טיים אימפלה האוסטרלים המוערכים. "Same Ol' Mistakes" מופק בדיוק כמו המקור שנקרא "New Person Same Old Mistakes". ריהאנה שרה יותר יפה מקווין פרקר אבל למה צריך לכסות דווקא את השיר הזה ודווקא ככה, נשארת שאלה פתוחה. חלק מהשירים האלה נכתבו על ידי 7-8 אנשים כל אחד, כולל דה וויקנד וטימבלנד. למה? אולי כי אפשר.
"Never Ending" שבא אחר כך כנראה מדגים את הבעיה של האלבום כולו. זה נשמע כמו להיט רך כזה, יכול היה גם להיות שיר של קולדפליי. יכול היה להופיע גם בכל אלבום אחר של ריהאנה. שירה חמוד אך חסר יחוד, שלא ברור מי צריך אותו ולשם מה. אולי בכלל התכוונו להוציא אותו מהדיסק ושכחו.
אז כן, לריהאנה קצת נמאס. לא בא לה יותר להיטים. לא בא לה להוציא כל חודשיים סינגל שכובש את העולם. אפשר להבין אותה. מי צריך כל כך הרבה להיטים? מצד שני לפעמים כדאי שאנשים יתרכזו במה שהם טובים בו כי אחרת באמת אפשר גם בלעדיהם. בניגוד נניח למדונה, שידעה מידי פעם להמציא את עצמה מחדש, נניח ב"Ray of Light" הקלאסי, ריהאנה פשוט החליטה לעשות נסיונות על הראש שלנו. שזאת זכותה, אבל גם זכותנו לא להסכים להשתתף. כי הנסיון הזה מריח בעיקר מהרצון לנסות. אני חושב שלא במקרה ריהאנה נתנה את הדיסק הזה חינם למי שרוצה. כי מי שהיה משלם עליו היה די מתעצבן עליה.
התוצאה של הנסיונות היא שחוץ משלושה שירים בסופו, הדיסק הזה הוא די בילבול מוח. ואם כבר נסיונות, רק להזכיר, ריהאנה חייבת לנו הופעה במקום הדבר החוצפני שהיא עשתה כאן בפארק הירקון לפני שנתיים.
שלושה כוכבים (***)