האלבום החדש של פרנק אושן יצא בעולם לפני ארבעה שבועות. הוא הגיע למקום השני גם במצעד האמריקאי וגם במצעד האנגלי. המבקרים מתים עליו, וגם הקהל. שבוע לפני יציאת האלבום אושן פרסם בטמבלר קטע שבו הודה כי היה מאוהב בגיל 19 בבחור. זה נתפס כסוג של יציאה מהארון, למרות שאושן לא ממש אמר "אני הומו". ביונסה מיד פרסמה מכתב תמיכה. ואושן הפך לשיחת היום.
"Channel Orange" הוא דוגמא טובה לאלבום מושלם עם יחסי ציבור מעולים. כלומר מה שלא תגידו על יחסי הציבור, לא ישנה את העובדה שהאלבום עצמו מסעיר ומשגע. מי שיגיע אליו בגלל הרכילות, ישאר בשביל הצלילים. אם אתם רוצים כותרת: החדש של פרנק אושן הוא האלבום הטוב ביותר של 2012, והוא מעיף מהמקום הראשון ברשימה את "Ceremonials" הנפלא של פלורנס אנד דה משין.
הנה כותרת שנייה: המעשה של פרנק אושן, משתווה מבחינת יחסי ציבור רק לראיון המפורסם שנתן דיוויד בואי בשנת 1972, הראיון שבו היה לכוכב הפופ הראשון בהיסטוריה שאמר על עצמו "I am gay". הראיון של בואי ניתן כיריית פתיחה ביחסי הציבור של אלבומו "זיגי סטארדסט". שנים אחר כך חזר בו בואי וטען שזה היה סתם גימיק. למרות שעם השנים צצו עוד ועוד עדויות על יחסים שהיו לו עם בנים, המפורסם שבהם הוא מיק ג'אגר. בואי חי כיום עם הדוגמנית אימאן, כך שנצטרך לקלטג אותו במקרה הטוב כבי-סקסואל. אבל ברור שהראיון שנתן אז נתן לו את הדחיפה שהוא היה זקוק לה, והתניע את הקריירה המפוארת שלו, שדשדשה עד אותו רגע.
האם אושן עשה בעצם את אותו דבר? עד לפני שנתיים הוא הסתובב וכתב שירים לאחרים, ביניהם ג'סטין ביבר. לפני שנה הוא הוציא מיקס-טייפ משיריו שאותו העלה חינם לאינטרנט. למיקס טייפ קראו "Nostalgia" והוא היה כל מה שנדרש כדי שאושן יקבל חוזה ענק ויוזמן לעבוד עם קנייה ווסט וג'ייזי. אלבום הבכורה שלו כבר טופל על ידי יחצנים חזקים ויעילים. ובכל זאת ההצהרה שלו, שנחשבת מאוד נועזת באזורי המוזיקה השחורה, נתנה את הטאץ' הסופי ודאגה שבמקום עוד אלבום של אמן חדש מוכשר, הוא יהפוך לאלבום הזה שכל העולם מדבר עליו.
עברי לידר טען בפני שהסוד של אושן הוא היותו שילוב בין סטיבי וונדר וג'יימס בלייק. אושן באמת נשמע כמו סטיבי וונדר הצעיר, וכל הגרוב שלו הוא גרוב סבנטיז שחור שקל מאוד לעיכול. אבל באותה מידה יש בו את כל הניואנסים הצליליים של הרגע, שגורמים לזה להשמע עכשווי כשיא העדכנות. כמו למשל בשיר היפיפה "Lost" שנשמע בדיוק כמו ערבוב של וונדר ובלייק.
האלבום של אושן מלא בשירים נהדרים. כמו "Thinkin About You" שפותח את האלבום, או "Pilot Jones" שכולו מלא בעישונים ומתחיל במשפט החמוד "אתה תמיד מעשן בבית, מה אם אימא שלי תחזור?". והשיר הכי מדליק בדיסק "Super Rich Kids" שגורם לך אוטומטית לרחם על הילדים העשירים האלה שיש להם רק כסף.
עושה רושם שפרנק אושן הוא אמן האר נ' בי הכי מעניין ששמענו בשנים האחרונות. הוא שואב מכל המסורות המוכרות, אבל מוסיף קמצוץ חדשני שטרם שמענו. כבר מתחשק לשמוע את האלבום הבא שלו. אבל למה לרוץ קדימה? אפשר לעצור ולהנות מהאלבום הזה, שהוא כאמור הכי יפה שתשמעו השנה.
Frank Ocean. Channel Orange ***** חמישה כוכבים
אלטון ג'ון רענן וסקסי, אבל זה לא ממש הוא
מה נעשה עם אלטון ג'ון? מצד אחד זה האיש שכתב את כמה מהשירים הכי יפים בעולם, בשעתו הוא גם היה מלך המשקפיים והנוצצים. הבעייה היא שג'ון כבר לא כותב שירים יפים, האחרון היה כנראה שיר הנושא מ"מלך האריות" ומה שעצוב עוד יותר, גם בהופעות החיות שלו הוא נשמע כמו חקיין לא מוצלח של אלטון ג'ון. והעובדה שניגן את כל שיריו אלפי פעמים בהחלט מורגשת.
אלטון ג'ון הוא אחד מגדולי השורדים של עולם המוזיקה, זה לא סוד. והנה הוא מצא דרך להמציא את עצמו מחדש. הוא אימץ את הצמד האוסטרלי PNAU ונתן להם להמציא את שיריו מחדש. PNAU אם אתם שואלים למה הם זכו, הם הצמד האוסטרלי שכולנו מעריצים בשמם האחר "אמפייר אוף דה סאן". והם פשוט הרכיבו עבור ג'ון אלבום של שירים חדשים לגמרי שכל אחד מהם מורכב מכמה שירי עבר שלו. שיר הנושא עצמו מורכב מתשעה (!) שירים שונים.
אולי אתם זוכרים, לפני קצת יותר מעשור כשהעולם התאהב בסימפולים, היה הרכב אוסטרלי בשם האוולנשנז (The avalanches) שהוציא דיסק אחד מדהים שנקרא "since I left you" שהורכב כולו מקטעי מוזיקה קיימים שעורבבו על ידם. מה ש-PNAU עשו די דומה. קחו למשל את אחד השירים היפים באלהבום "Phoenix" הוא מתחיל במילים של "Grey Seal", אחד השירים המופתיים בתוך אלבום המופת "שלום לדרך האבנים הצהובות" אבל למרות שזה נשמע מוכר, הרי שזה לא דומה למקור, ובפזמון זה בכלל הופך להמנון דאנס באווירה בלארית. והאמת שככה כל השירים באלבום.
זה פרויקט מעניין גם ברמה האידיאולוגית. PNAU משתמשים בשירים שיצר ג'ון בתקופת הזוהר שלו. הפזמון של שיר הנושא לקחו מהשיר הפחות מוכר "Mona Lisa and the Mad Hatters" מתוך אלבומו החמישי "Honky Chateau" ממנו זכור בעיקר השיר "Rocket Man". אבל הפזמון הזה מעורבב בעוד הרבה חלקי שירים ולכן האלבום כולו נשמע כמו משהו שנשכח בשעתו בסבנטיז. התוצאה רעננה וסקסית, אם כי אלטון ג'ון לא נשמע ממש אלטון ג'ון, בטח לא זה שאנחנו מכירים היום. אולי הבעייה היחידה היא שמי שמכיר היטב את הרפרטואר המוקדם של ג'ון עשוי להתבלבל בהאזנה, כי הכל ישמע לו קצת מוכר. אבל זה באמת בקטנה.
Elton John VS Pnau. Good Morning to the night (הליקון) **** ארבעה כוכבים
מארון 5 לא מפריעים
מארון 5 הם להקת פופ רוק אמריקאית שנשענת על הכריזמה של הסולן אדם לוין. הם לא להקה מיוחדת או חשובה, ושירי הפופ שלהם כנראה לא ישנו את העולם. להיטם הגדול ביותר היה "this love", והוא מסוג הלהיטים שמחזיקים להקה לפחות חצי עשור. כשהכל התחיל לדעוך, המציא את עצמו לוין מחדש כאחד המנטורים בדה ווייס גרסת אמריקה. והנה אנחנו מקבלים את האלבום החדש של מארון 5, ונראה שהטלוויזיה רק עשתה להם טוב.
"Overexposed" הוא לא אלבום מיוחד. הוא מלא בלהיטים, שנשמעים כמו להיטי מצעדים חסרי אפיון. היתרון הוא שחלק מהשירים מוצלחים, ובמיוחד הלהיט "Payphone". אפשר להאזין לאלבום הזה בקלות, בזמן שעושים דברים אחרים. קשה להניח שיש להרכב הזה מעריצים שאינם נערות שחרמניות על לוין. אבל היי, למה להיות שלילי? מארון 5 באמת לא מפריעים לאף אחד. גם לא לי.
Marron 5. Overexposed (הליקון) *** שלושה כוכבים