בשיא יצירתי חדש. לאונרד כהן | צילום:
רועי ברקוביץ'
שני האלבומיםהכי טובים של השנה, היו יכולים להיות גם שני האלבומים הכי טובים של 1967. בשנה ההיא יצא התקליט הראשון של לאונרד כהן, "songs of Leonard Cohen" ובוב דילן כבר הוציא אלבום מופת שביעי "john Wesley harding". הראשון של כהן נפתח בשיר האלמותי "suzzane". החדש "old ideas" נפתח בשיר נפלא Going Home". כך ש-45 שנים אחרי שהתחיל את הקריירה שלו, לאונרד כהן נמצא בשיא יצירתי נהדר.
גם דילן לא פראייר. את האלבום ההוא פתח שיר הנושא המרגש, את "Tempest" פותח "Duquesne whisle" מרגש לא פחות. אצלו הקריירה כבר בת יותר מחמישים, אבל למי אכפת.
עדיין הכי טוב. בוב דילן | צילום:
Kevin Winter, GettyImages IL
בחרתי בשני האלבומים האלה לא רק כי הם נהדרים, אלא גם כדי להסביר ששנת 2012 היתה שנה מאוד בעייתית למוזיקה חדשה. בזמן הזה נדמה כאילו הפורמט הזה של אלבום/דיסק הולך ומאבד את כוחו. אנשים קונים שירים, אם הם בכלל קונים משהו ולא סתם משחקים ביו טיוב. לאמן חדש קשה מאוד להשאיר חותם. ועל הרקע הזה נעים לשמוע את המאסטרים הותיקים שעדין נמצאים בשיא כוחם.
שגם זה לא עניין של מה בכך. לשני האדונים היו בדרך גם שנים פחות מעניינות, ואלבומים שלא ממש היה בהם צורך. ודווקא עכשיו כשצעירי העולם מתקשים לייצר הבטחות אמיתיות, לפחות לא בז'אנרים היותר מתוחכמים מילולית, נעים לראות את כהן ודילן, שניים שהם גם קצת שלנו, עושים את הכי טוב שיש. תנו כבוד לזקנים. מגיע להם.
משורר היפ הופ. פרנק אושן | צילום:
Gettyimages IL, getty images
עכשיו כשקניה וג'יי זי כבר שרים ביחד, באמת הגיע הזמן שהעולם ימציא משוררי היפ הופ שחורים חדשים. והשנה הומצאו שניים, לא אחד. פרנק אושן, ההומו הראשון בז'אנר, שהוא הכלאה בין סטיבי וונדר, פרינס וג'יימס בלייק, הביא צליל משייגע וחדש שטרם נשמע. קנדריק לאמאר, בן הטיפוחים של ד"ר דרה, הוא משורר מפתיע שהציג מלא דמויות חדשות. כבר בשיר הראשון באלבום שלו, "Sherane a.k.a Master Splinter’s Daughter", יש מסז'יסטית שמחלקת את חייה עם כוכב פורנו. אבל גם אצלו הסאונדים הם לחלוטין מעולם הרטרו, מעודכן לרגע הזה. זה כל כך יפה שאי אפשר לעמוד בפני זה. ללא ספק שני האלבומים הכי טעימים ועדכניים של השנה. מי שדאג שהסצנה הזאת דורכת במקום, יכול מיד להירגע.
David Byrne & St. Vincent – Love This Giant דיוויד ביירן וסיינט וינסנט (אני קלארק)
ואם אצל הצעירים יש רק ניצוצות, והמבוגרים מחפשים דרכים להתרענן, למה לא ביחד? דיוויד ביירן כבר מזמן גמר שלושה סבובים. וכעת הוא בשלב בחיים שהצליל הכל כך מזוהה שלו נכנס ויוצא מהאופנה במהירות שיא. בפעם האחרונה היו אלה ומפייר ויקנאד שגרמו להתגעגע אליו ואל ה"טוקינג הדז". אני קלארק, שהתחילה את דרכה בהרכב רב המשתתפים "פוליפוניק ספרי", הוציאה אלבום סולו ראשון לפני שלוש שנים ומיד הפכה ליקירת האינדי האמריקאי. ביחד הם יצרו אלבום קסום, שיש בו אווירת "burning down the house" פוגש את האלקטרוניקה החדשה על במת ברודווי. זה תיאטרלי אבל במידה, וזה בעיקר מפתיע בטריותו.
Emeli Sande – Our Version Of Eventt כותבת השירים הטובה בעולם? אמלי סנדה | צילום:
Gettyimages IL, getty images
עם כל הכבוד לנאום הפתיחה שלי, בכל זאת התגלו השנה כשרונות. סימון קאוול טוען שאמילי סנדה הסקוטית השחורה, היא כותבת השירים הטובה בעולם. והוא די צודק. אלבום הבכורה שלה מכיל אסופת שירים נדירה ביופיה. במיוחד למי שאוהב בלדות גדולות מהחיים. סנדה מתעקשת לשיר בעצמה וזה קצת חבל, כי היא זמרת בסדר אבל בואו נגיד שאם אדל היתה שרה את הדיסק הזה הוא היה הופך ליצירת מופת על זמנית. שירים כמו "river", "suitcase" והכי מכולם "Clown" הם באמת מהשירים הטובים ביותר שנכתבו בעשור הזה. לא במקרה בחרו בה האנגלים להיות האמן היחיד שהופיע גם בטקס הפתיחה וגם בטקס הסיום של האולימפיאדה המהממת שלהם.
Nicki Minaj - Pink Friday: Roman Reloaded משתוללת ומגניבה. ניקי מינאז'
חייבים להודות שבזמן שהרוק והפולק וכל הסגנונות היותר חשובים מחפשים את הדרך, הפופ העולמי משתולל בהנאה אין קץ. והכי מכולן משתוללת ניקי מינאז' המקושקשת, שרק אלוהים יסלח לה על זה שתמכה בטמבל ההוא, הסוכן מכירות לנשיאות ארצות הברית.
מינאז' היא קודם כל קולית ומיד אחר כך מאוד כיפית. היא צבעונית, בדרנית, ובעיקר היחידה שהצליחה השנה להרים אלבום פופ שלם עם הגיון פנימי שאפשר להאזין לכולו, ולא רק לסינגלים מתוכו. "starships" הוא בטח אחד הלהיטים הכי מוצלחים של השנה.
The xx – Coexist ה"קוקטו טווינז" של העידן הזה. the xx | צילום:
Gareth Cattermole, GettyImages IL
כבר אין כמעט להקות רוק ממש טובות בעולם. לא נעים להודות, אבל יש מעט מאוד להקות ממש שוות. הסידור של ה- XX, הוא גאוני. להקה עם סולן וסולנית, שמיצרת רוק חלומי בסגנון היומרה האייטיזאית, אשר בעזרתו של גאון אלקטרוניקה מודרני שצובע הכל ברוח חדשה, נשמעת יותר טרייה ממה שאפשר. "ה XX" הם ה"קוקטו טווינז" של העידן הזה. השירים שלהם נפלאים, וקטעי המוזיקה כל כך מדויקים שתוך שנה אין כמעט תכנית בערוץ 2 שלא משתמשת בהם לקטעי מעבר. באנגליה לא כל כך אוהבים לפרגן ל XX שבאלבום הראשון כולם השתחוו להם, אבל לטעמם של מבקרים אנגלים, הם קצת פרטו את הצלחה לפרוטות רבות מידי. לי זה ממש לא משנה. האלבום הזה הוא הדבר הכי יפה שנעשה ברוק האנגלי השנה. וזה ממש מספיק לי.
Grizzly Bear – Shields Beach House – Bloom גם באמריקה עדין יש להקות רוק מצטיינות. למשל גריזלי בר הברוקלינאים עם הסולן ההומו המשגע אדוארד דרוסט, והצמד מבלטימור ביץ' האוס עם הסולנית הממכרת ויקטוריה לגרנד. שני ההרכבים האלה הוציאו השנה אלבום רביעי, ובשני המקרים אפשר להגיד שמכלול היצירה של הלהקות האלה מעלה אותן השנה ליגה. ארבעה אלבומים מצוינים זה כבר קורפוס יצירה. הגריזלים עגמומיים עם נטייה לפסיכדליה ופרוג. ביץ' האוס הם בעולם בועות הסבון ופצפוצי האורז. ובשני המקרים זה יפה להפליא.
Four Tet - Pink Grimes – Visions The 2 Bears – Be Strong
כן, כן, באלקטרוניקה הכי שמח. ולא מהיום. שלושת הדיסקים הטובים ביותר בז'אנר, לפחות לטעמי, נמצאים כאן. קירן הדבן, המכונה "פור טט", הוא המבוגר האחראי. "pink " הוא האלבום השישי שלו, וגם הוא מלא באלקטרוניקה עם רגישות של רוק, מינימליזם וקסם. אחריו הצעירה, קבלו את קלייר באוצ'ר בת 24 מקנדה שהוציאה השנה את אלבומה השלישי והמצטיין תחת השם "גריימס" ב- 4AD הנחשבת ולכן קיבל גם את הכבוד המגיעה לה. האלקטרוניקה של גריימס מזכירה את ז'אן מישל ז'אר ונעה בטבעיות בין רטרו סבנטיז לעכשיו.
ואחרון חביב הרכב הצד הסקסי של ג'ו גודארד מהוט צ'יפ, שהיה הרבה יותר מוצלח מהאלבום האחרון של להקת האם. גודארד, שתיקלט בתל אביב יותר מפעם אחת הוא בחיים דב חביב וסקסי, ולהקת הדובים שלו, נשמעת משוחררת ועולצת במידה הראויה. נדמה שהוא משמר את החיוניות שקצת חסרה באלבום האחרון של להקת האם.
חזר לעצמו. מיקה
כן, כן, גם להומואים מגיע. אז לסיום המקבץ הנכון לחיי קהילה בריאים. מיקה הלבנוני אנגלי שהתאזרח והפך כוכב בצרפת הוציא אלבום שלישי וממש חזר לעצמו. כל מה שהיה יפה וסקסי בדיסק הראשון שלו, שוב נשמע מתאים. אלטון ג'ון הקשישא כנראה הבין סוף סוף שהוא לא מצליח לכתוב שירים חדשים, לכן הוא נתן אור ירוק לצמד האוסטרלי פנאו, שרובנו מכירים בתור אמפייר אוף דה סאן, לעשות שפטים בשיריו המוקדמים ולהרכיב מהם שירים חדשים. התוצאה מפתיעה לטובה ומזכירה כמה אלטון ג'ון היה כיפי בצעירותו. פרפיום ג'יניוס זה השם במה של מייקל הדרס מסיאטל. הומו נשי ורכרוכי מגזרת אנטוני והג'ונסונז וקונור אוברסט. אלבומו השני מלא בשירים קטנים וילדותיים, אך קסומים ביותר. הקליפ של "hood" הוא לבטח הקליפ ההומואי המרגש של השנה.
קיבלה עומק במעליות. קיילי מינוג
שני האחרונים הם לא לגמרי חדשים. קיילי מינוג לקחה את כל שיריה האהובים והקליטה אותם מחדש בגרסאות חצי אקוסטיות חצי תזמורתיות, שהפכו אותם מלהיטי דאנס, למוזיקת מעליות/בתי קפה משודרגת. זה לא נשמע כמו מחמאה אבל זה דווקא מעולה, וכאילו נותן לקיילי עוד עומק. האלבום "ברצלונה" שהקליט פרדי מרקורי עם זמרת האופרה מונסרה קבייה לקראת האולימפיאדה ההיא נחשב בשעתו נלעג, בעיקר בגלל ההפקה המוזיקלית האייטיזאית המרגיזה. כמעט 25 שנה אחרי, הופשט הדיסק מההפקה ההיא והולבשה עליו הפקה פילהרמונית שכל כך הגיעה לו. וככה כאילו הוא יצא מהקבר, כיצירת הקיטש המקסימה ביותר של העידן הזה. זה מתקתק,דרמטי, כובש ושמנוני כמו אופרה טובה. תענוג.
_b.jpg "בוב דילן גראמי 1 (צילום: Kevin Winter, GettyImages IL)")
