קבלו סיפור. השנה הייתה 1966. אחרי שנה וחצי מאומצות של עבודה, הציג בריאן וילסון בפני העולם את יצירתה החדשה של להקתו הביץ' בויז - תקליט בשם "Pet Sounds". זה היה כמעט אלבום סולו מבחינת היצירה, וילסון הסתגר באולפנים עם נגנים ויצר בעצמו. אבל למרות ההסתיגויות, כל חברי הלהקה חתמו עליו. "Pet Sounds" היה תקליט חדשני ומאתגר, משהו שלא נשמע קודם, והתקשורת האמריקאית קיבלה אותו בפרצוף חמוץ. אבל ממש חמוץ. למה שלהקת צעירים חתיכים עם להיטים קופצניים תחליט פתאום לעשות מוזיקה רצינית? ומי בכלל חושב שרוק זה עסק רציני שיש בו יותר מקצב שמזיז לצעירות את הגוף?
האיש הטוב בסיפור נקרא ברוס ג'ונסטון, שהיה באותה תקופה נגן אורח בלהקה. הוא מאוד האמין בתקליט ונסע עם עותק ללונדון. בעזרת קשריו הוא כינס את פול מקרטני, ג'ון לנון וקית מון מלהקת דה הו לאולפן קטן, והשמיע להם את התקליט כולו. שלושתם יצאו המומים. הם הבינו שדבר כזה הם לא שמעו מעולם. תוך שבוע כל לונדון דברה על התקליט, וכשהוא יצא הוא התקבל בהיסטריה עיתונאית, שהביאה איתה גם הצלחה מסחרית. שנה אחר כך יצרו הביטלס בהשראת "Pet Sounds" את "סרג'נט פפר", האלבום ששינה לחלוטין את תולדות המוזיקה.
כל זה קרה בדיוק היום לפני חמישים שנה. ב-16 למאי 1966. האלבום "Pet Sounds" זכה מאז, ובצדק, לכל סופרלטיב אפשרי. ברשימות שפירסמו לאורך השנים הטיימס, NME, מוג'ו ורק לפני חודשים המגזין "Uncut" הוא נבחר לתקליט הרוק הטוב ביותר של כל הזמנים. ומה שהכי נחמד בסיפור הזה, "Pet Sounds" הוא באמת אלבום נהדר, מלא בשירים חד פעמיים, וביצירתיות מוזיקלית שממש קשה להסביר. זה אלבום קל להאזנה, קליט, נמס בפה, ובו זמנית מטלטל, מפעים.
הנה הרקע קצת יותר בהרחבה. "Pet Sounds" היה האלבום ה-11 של הרכב משפחתי מקליפורניה בשם הביץ' בויז. שלושה אחים, בן דוד ועוד חבר, ששיכללו עד אותו רגע סגנון מוזיקאלי שהתאים לתרבות גולשי הגלים, ונקרא "surf music". חברי הביץ' בויז, עם בלוריות מתנפנפות ובגדי חוף תואמים זכו החל מתחילת שנות השישים לתהילת עולם עם שורה של להיטים קליטים של רוק אנ רול שבו משולבות הרמוניות חדשניות. קראו לזה גם "הצליל של קליפורניה". לימים התברר שהיה שם אבא דחפן ורשע, שבריאן וילסון עצמו סבל מלא מעט בעיות נפשיות, אבל במוזיקה אי אפשר היה לשמוע את זה.
מה שכן, אחרי חמש שנים של להיטים, כסף ומעריצות, וילסון רצה יותר. הוא לא היה היחיד. באותה תקופה כבר היו לא מעט הרכבי פופ שהתחילו בנסיונות לייצר מוזיקה יותר מורכבת. וכן, היו גם סמים פסיכדליים, שבהם הוא השתמש כמו הרבה מוזיקאי רוק באותה תקופה, והסמים האלה לקחו אותו למקומות חדשים ומפתיעים. חבריו ללהקה חשבו שהוא השתגע. חברת התקליטים לחצה, והוא נאלץ בזמן העבודה להוציא את אחד התקליטים הגרועים של כל הזמנים "Beach Boys Party" שהוא בעצם אלבום קריוקי שבו חברי הלהקה בליווי גיטרה שרים כמה מלהיטיהם ואף רוצחים שני שירים של הביטלס. רק מה, וילסון היה כזה גאון שהוא מצא איזה שיר ישן בשם "Barbra Ann" ויצר ממנו להיט ביץ' בויז שגרם גם לאלבום הזה להימכר בהיסטריה.
שלושה שירים מתוך "Pet Sounds", שלושתם סינגלים מהאלבום המושלם הזה, מדגימים היטב את כל מה שקרה שם. "Wouldn't it be Nice" הפותח את האלבום הוא בעצם שיר במסורת הלהיטים הקודמים של ההרכב, עם אווירת גלים וגלשנים, אבל במקום הקלילות מפעם, ההפקה המוזיקאלית מעט כבדה. לרגעים נדמה לך שהים יטביע את הגולשים. "Sloop John B" הוא שיר עממי במקור, שבעיבוד ההרמוניות המתוחכם שאפיין את עבודתו של וילסון, הופך לאחד השירים היפים בתבל. ואחרון חביב השיר המפורסם ביותר מהאלבום "God Only Knows", אחד משירי האהבה הכי יפים של כל הזמנים. בכל השירים האלה, כמו בשאר שירי האלבום שכלל וילסון את השימוש בהרמוניות, שאת הדיו אפשר עד היום לזהות בדיסקים שונים ומשונים. הפליט פוקסז לדוגמא, היו אחת הלהקות הכי מפורסמות בעידן האחרון שנבנו סביב הרמוניות כאלה.
בחזרה להיסטוריה. תוך זמן קצר העולם כולו הבין כמה מוצלח "Pet Sounds" ותוך זמן קצר התחילו גדולי המוזיקאים לציין אותו כנקודת זינוק והשפעה. כיום טוענים שכל הרוק הפרוגרסיבי, כולל האלבום הראשון של הפינק פלויד, צמח על ברכיו של האלבום הזה. את "סרג'נט פפר" כבר ציינו. זה נחשב גם לאלבום הקונספט הראשון בהיסטוריה, כלומר לאלבום שבו יש קשר אמיתי בין השירים.
אבל כאמור, מה שהכי חשוב זה שהאלבום הזה עומד במבחן הזמן, והוא עדין אחת היצירות המוזיקה הכי מוצלחות שנוצרו בעידן הרוק. אם ממש בא לכם אז סרט הקולנוע "Love and Mercy" שיצא לפני שנתיים, מתאר באופן מרתק את הטירוף של וילסון ואת יצירת האלבום הזה. וילסון עצמו כזכור שקע לשנים ארוכות של דכאון, אבל חזר לעצמו בעשור האחרון ובחודש הבא הוא יגיע לישראל במסגרת סבוב הופעות שבו הוא מבצע את הדיסק כולו. נדמה לי שזאת תהיה הזדמנות חד פעמית שאסור לפספס.