ג'יימס בלייק הוא האיש שניסח מחדש את הקשר בין שירים אישיים לאלקטרוניקה. הוא המציא סגנון חדש, בעולם שהיה משוכנע שכל הסגנונות כבר הומצאו. אלבומו הראשון הגדיר את תחילת העשור החדש, ואת הכיוון אליו הולכת המוזיקה. צריך רק לזכור שאת האלבום ההוא הוביל השיר "limit to your love" של היוצרת הקנדית פיסט. השיר ההוא איפשר לבלייק גם לפרק הכל לחתיכות, אבל גם להשאר בתחומי השירים שיכולים להפוך להיטי רדיו.
אלבומו החדש של בלייק "Overgrown" מכיל עשרה שירים, שהם עשר יצירות קטנות ומרתקות. הבעיה היא שאף אחד מהם אינו באמת שיר שיכול לעמוד בפני עצמו. הם נשמעים כולם יותר כנסיונות מוזיקליים מאשר כשירים. אפילו שיר הנושא שפותח את האלבום, שמכיל מלודיה שמזכירה קטע מהלהיט "everything I own" של להקת "bread", נשמע יותר כקטע פסקול מעולה מאשר כשיר.
זה בולט עוד יותר בשיר "take a fall for me" שם מארח בלייק את RZA מהוו טנג קלאב. קולו של RZA נשמע פתאום כאילו בן אנוש נכנס לחדר מלא רובוטים. הקול המלא והחם שלו מייצר הזרה, והאנשה של המוזיקה המנוכרת של בלייק. ואז בשיא הפזמון כשבלייק שר "you can't mary her" זאת הפעם היחידה באלבום שהוא נשמע גם בן אדם עם רגשות.
מה שאני מנסה לומר זה שבאלבומו השני, ג'יימס בלייק ויתר על הניסיון להיות זמר רגיל, והתמסר לאווירת הניכור האורבני, שכדי להדגיש אותה עוד יותר, הוא נמנע מליצור שירים שמישהו יכול לזמזם. למשל הקטע הכי יפה בדיסק "retrograde". זה מתחיל בנעימה חמודה, ואז הופך למין גוספל חרישי. זה מסוג הקטעים שגם אם תקשיבו לו מאה פעם תתקשו לזמזם אותו או לזכור מה בדיוק המנגינה שלו.
וזה בעצם מה שיש ב"Overgrown". מפגן מוזיקלי מעורר התפעלות. נסיונות מוזיקליים, שכאילו נרקחו במעבדה של מדען גאון. קטעים קצרים של רגש, אבל שום דבר שאפשר להיאחז בו. האלבום כולו הוא מין פטה מורגנה ממכרת ומשכרת חושים. הבעיה שלי עם אלבומים כאלה היא שבאותה מידה שאני נהנה ממנו, הוא יכול להיעלם מחיי בלי להשאיר סימן.
ג'ימס בלייק הוא כרגע אמן כמעט אוואנגרדי. מתאים ליצירות שלו להיות מבוצעות במוזיאון. הן לא יכולות להיות מתווכות באופן הרגיל של רדיו ומצעדים. ומאחר שזה לא רקיד, יהיה מעניין לשמוע איך האלבום הזה יטופל בשלב הרמיקסים. בשיר DLM יש רגעים שבלייק נשמע כמו אנטוני הגרטי מהג'ונסונז. ולכן נשאלת השאלה מה בדיוק הוא רוצה להיות? אנחנו נמתין בשמחה לתשובה.
James blake. Overgrown (הליקון) **** ארבעה כוכבים
דיג'יי קוצה מארח את תומרלה הישראלי
די ג'יי קוצה הברלינאי הוא אחד השמות הכי לוהטים כרגע. האלבום החדש שלו "amygdala" מכיל שיתופי פעולה עם האנשים הכי נחשבים. בינהם קריבו, אפרט ומתיו דיר. כמעט כל קטע באלבום הזה הוא אטרקציה אלקטרונית.
אבל קוצה הולך רחוק עוד יותר. באחד מקטעי השיא הוא יוצר מחדש שיר של הילדגרד נף המנוחה, אחת הזמרות הגרמניות החשובות של המאה הקודמת. נף, שהיתה אהובה מאוד על הומואים, היתה דיווה גדולה מהחיים עם קול סדוק שמזכיר קצת את מרלן דיטריך, רק משוכלל יותר מבחינת שירה. ב"אני כותבת לך ספר" שלה (בתרגום חופשי) מצליח קוצה להפוך בלדה סכרינית ישנה למשהו חדש ועכשווי לגמרי.
ואם זה לא מספיק בקטע האחרון "noonoo" שהוא מין שיר ערש חמוד ועקום מציג קוצה שני זמרים לא מוכרים. תומרלה ומאיקו. תומרלה הוא ישראלי ושר בעברית. מאיקו היא כנראה יפנית ששרה בעברית פונטית את השורות החוזרות "כל מה שנכון, לא חשוב היום". סיום מרגש ומתוק, לאלבום שכולו מגרש הפתעות צבעוני.
Dj Koze. Amygdala, **** ארבעה כוכבים