_g.jpg "דיימון אלברן (צילום: Gettyimages IL, getty images)")
חוץ מזה הוא איש רציני, הלב שלו במקום הנכון. הוא מעורב יפה בפוליטיקה באנגליה ולא מתבייש להגיד מה הוא חושב. כמו לאחרונה, כשביטל את אמירותיו של ראש הממשלה ג'יימס קמרון בעניין מותה של הרב-תרבותיות. אפרופו פוליטיקה, אלברן היה בשעתו בהופעה בישראל שהתקיימה בחיפה וגרמה לדור שלם של ישראלים להתאהב בו. הוא זכה כאן ליחס חם במיוחד, מה שלא הפריע לו בהמשך הדרך לאמץ את הגישה הגורסת שצריך להחרים את ישראל עד סיום הכיבוש.
בגיל 46, בדיוק 20 שנה אחרי שיצא "Park Life", האלבום המיתולוגי שהפך את "בלר" להיסטריה, הוא מוציא אלבום ראשון כסולן. אולי זה נשמע מוזר, אבל זו הפעם הראשונה שעל אלבום שהשתתף בו כתוב פשוט השם שלו. באנגליה הרליס כמובן מלווה במסע יחסי ציבור גדול, שמוקדש בעיקר לדיון על העובדה שבאחד השירים אלברן מסביר שהיתה לו תקופת הירואין בחיים. בראיונות הוא הוסיף שזה לא היה גרוע, להפך, וזה עשה לו טוב. פשוט מסובך לו לדבר על זה עכשיו כשיש לו בת טינאייג'רית.
ההקדמה יוצאת מעט ארוכה. בכל זאת אלברן הוא אייקון. האלבום עצמו הוא מאוד פשוט לתיאור. אלברן וריצ'ארד ראסל, הבעלים של חברת התקליטים "XL Recordings", שהפיק את האלבום, בחרו בקצב איטי, לואו-טמפו שכזה, בלופים שמזכירים טריפ הופ, אבל לא באופן מעצבן. על זה הוסיפו כלים אפריקאים אקוסטיים ובעיקר פסנתר דומיננטי מאוד, עם צליל נפלא ועגמומי. ראסל בחר מתוך כמאה שירים שכתב אלברן את אלה שמתאימים למצב הרוח שנקבע, ויצר שלושת רבעי שעה מהפנטת, שפשוט אי אפשר להפסיק ליהנות ממנה.
קחו למשל שיר כמו "Lonely Press Play" ובו המשפט הנפלא "כשאני בודד, אני לוחץ play", שהוא אחד המשפטים הכי יפים שנכתבו בזמן אחרון על החיים. ולא שאלברן מתפלצן או מתנפח. זה הכל בגובה העיניים ותמיד עם מנגינה נפלאה. כי יותר משהוא משורר נפלא, אלברן פשוט כותב מלודיות מהממות. אלה לא שירי אצטדיונים כמו של המתחרים לשעבר מ"אואזיס". המנגינות של אלברן יותר רכות, פחות נוסחתיות, אבל לא פחות גאוניות. דיימון אלברן פשוט כותב שירים הורגים ושר אותם נהדר, עם חצי אנפוף ורבע שביזות, אבל עדיין בעוצמה של איש בעל קול חזק וטוב.
האמת היא שעשרת השירים באלבום (יש גם שני קטעי מוזיקה קצרצרים) הם נפלאים אחד אחד. למשל "Hostiles", כנראה השיר הכי יפה פה, שמתחיל כמו בלדה שקטה מאוד ש"בלר" שכחו לכתוב, ונפתח בעזרת מקהלה לקטע כמעט קונצרטנטי. או "Mr. Tembo", שהוא די קאריבי במקצב שלו, אבל לרגע לא טיפשי. או שיר הסיום "Heavy Seas of Love", שבנוי על מנגינה שתרם בריאן אינו, ובאמת מזכיר קצת את תקליטי הסולו המוקדמים של הגאון, אבל משתמש באינו ובונה עליו פזמון אופטימי, פתוח ונהדר, שמסיים את האלבום באופן הרבה יותר אופטימי ממה שהתחיל.
מה שגורם לך מיד לרצות לחזור ולשמוע אותו מהתחלה. לצערי אני לא מזכיר כאן את שאר השירים, אבל זה רק כדי לא לשעמם. בכל שיר באלבום הזה יש משהו שראוי לאיזכור ולתשומת לב. והתוצאה הסופית היא שבינתיים זה כנראה האלבום הכי יפה שיצא השנה בעולם.
דיימון אלברן הוא ההוכחה שמוזיקאי רוק לא חייבים למחזר כל החיים את אותם שני שירים שפרסמו אותם ויכולים ללכת לכיוונים שונים ולהתקדם, ועדיין לשמור על מעמדם אצל הקהל. איך נאמר זאת, אלברן הוא דוגמא מצוינת לכל דבר טוב. ואלבום הבכורה שלו הוא קלאסי.
Damon Albran. "Everyday Robots ***** חמישה כוכבים.
