אני מקווה שראיתם את ההופעה של פארל וויליאמס באוסקר. הוא אומנם לא זכה בפרס השיר המצטיין, כרגיל זכה איזה שיר עלוב, אבל המופע שלו על הבמה, כולל ירידה לקהל ונענועי חזה של מריל סטריפ, הם ההוכחה הטובה ביותר שלכך שבחצי השנה האחרונה פארל הפך למגה סטאר. העניין עם פארל הוא, שמה שמוזר, זה לא שהוא הפך למגה-סטאר, אלא שזה לא קרה לפני עשור.
פארל וויליאמס היה אייקון מהרגע הראשון. עוד לפני שהבנתי מה בדיוק המפיק המוכשר הזה מהנפטונס ונ.א.ר.ד. יודע לעשות, כבר הייתי מעריץ של קווי הבגדים שלו "ice cream" ו"billionaires boys club". עד היום יש לי בארון זוג סניקרס עם ציורים של גביעי גלידה, שקניתי פעם בפריז ואני שומר לאירוע חגיגי במיוחד ולא מעז לנעול סתם כך.
הבעיה הייתה שגם פארל עצמו לא כל כך ידע מה הוא רוצה. לפחות לא בתור איש פרונט מוזיקלי. האלבום הראשון שהוציא ב 2006 היה מקושקש, ולמעשה מאז תחילת העשור איש לא זוכר למה הוא היה כל כך קולי ונחשב חמש שנים קודם. קריירות זה עניין מפותל. לפני שנה פארל היה ממש על גבול הפתאט וה-has been וכמה חדשים אחרי הוא היה שותף בשני הלהיטים הכי גדולים של השנה "Blurred Lines" ו"Get Lucky". השני הוא לא סתם להיט אלא מגדיר מחדש את צליל התקופה, ופארל היה שם הסולן היחיד, כאילו זה היה שיר שלו.
השר פירון עוד יצטרך להעניק לו מדליה
חצי שנה אחר כך, בתאום עם טקס האוסקר, יוצא האלבום הזה "Girl", שהוא אחד הדברים הכי מרעננים שיוצרו בתעשית הפופ העולמית מזה זמן. אלבום שמסמן את פארל כשחקן ראשי בליגת העל. קודם כל המסר. זה אלבום שמוקדש לנשים ומעצים נשים. פארל לא מחפש בחורות שינענעו את התחת, אלא בחורות שינהלו את העולם. אם המסר שלו, שמגיע בכל הראיונות שמלווים את יציאת האלבום, יחלחל קצת למקומות הנכונים, יתכן שהשר פירון עוד יצטרך להעניק לו מדליה.
גם המוזיקה נהדרת. אלה להיטי פופ מדויקים, אבל ברוח רגועה וגרובית מגנובית. לא פופ דיוויד גאוטה לפנים, אלא דברים הרבה יותר רכים ומתוחכמים, עם הרבה רפרנסים לשנות השבעים והשמונים, לבלקספויטיישן, מוטאון ומה לא. "happy" הוא כמובן השיר הבולט בתקליט. מאז "don't worry, be happy" של בובי מקפרין, לא היה שיר כל כך אופטימי שאינו צ'יזי, שיר שכבר עכשיו, כמובן, אין ילד בעולם שאינו מכיר אותו. אבל גם השאר נהדר.
למשל "lost queen" שהוא שיר מינימליסטי עם גרוב טרייבל אפריקאי, שנשמע קצת מהסרט "קליאופטרה". ואגב אחריו מסתתר שיר בשם "jojo" שאינו מופיע בקרדיטים. או "gust of wind" שבו מתארחים דאפט פאנק, עם הכנורות הכי יפים בעולם, משהו שיכול היה להיות גם חלק מהאלבום שלהם. או הדואט האביבי המרגש עם אלישיה קיז "know who you are", או "brand new" המוטאוני השמח שבו משתתף ג'סטין טימברלייק, או השיר הפותח "מרילין מונרו" עם הכינורות הקולנועיים של מלחין פסי-הקול האנס צימר.
איפה שלא תשימו אצבע האלבום הזה כולו חלקלק, נימוח בפה, אלגנטי וקולי בלי טיפת מאמץ. פארל אולי לא המציא את הטריק הזה של חזרה ל"אדמה רוח ואש" ולצלילי אלבומי ה-fאנקי של הסבנטיז, אבל הוא לוקח את כל הטרנד הזה צעד קדימה. זה אלבום יותר טוב מהאלבום של דאפט פאנק, בעיקר מכיוון שכל השירים מעולים, ואפשר פשוט לשים אותו ברכב ולנהוג עד לאובדן חושים. שיחק אותה פארל עם תקליט פופ קלאסי.
Pharrell Williams, Girl ***** חמישה כוכבים