המופע של יהודית רביץ בפסטיבל הפסנתר נקרא "ריח דבק ואורן". מילים שכתבה לאה גולדברג, והן חלק מהשיר "סליחות" שפרסם אותה. הקונספט של הערב שהפיק מוזיקלית אסף אמדורסקי, היה להתמקד בשירים מוקדמים. הוא הורכב משירים משלושת אלבומיה הראשונים, כשרק "דרך המשי" מייצג את האלבום הרביעי, שבו החל המעבר שלה מפולק לרוק. כלומר שירים שהוקלטו עד 1984, כולם בני יותר משלושים שנה.
עוד פסטיבל הפסנתר ב-mako:
- סימפטיה בדרך אל האושר: שלמה גרוניך ודני רובס התחברו
- ביום של הפצצה: קרן פלס אירחה את רמי קלינשטיין
- זיקוקים: "המשקפיים של נויפלד" פיזר אור וחום
- תמר ואור ירח: אייזנמן מנסה רוקנ'רול בעברית
- הזוהר לארגוב: מתי כספי שר סשה עם בנו ונכדתו
- דנה מהבלוק: ברגר עברה לאר אנד בי
- שלומי שבן חרך את המשכן עם שלום חנוך
- אריאל הורוביץ התעלה במופע "דיוקן אימי" משירי נעמי שמר
כדי להשיג את הרוח האמיתית של פעם, הקיף אמדורסקי את רביץ בנגנים מעולים שליוו אותה בתקופה ההיא. מיקי שביב, ז'אן פול זימבריס, אלון הלל, אבנר קנר, ושמוליק בודגוב שהיה איתה בלהקת "ששת" בשנת 1977. שם טוב לוי, הרוח החיה של "ששת", הצטרף כאורח לפרק ארוך ומרהיב שכלל שלושה משירי ההרכב ההוא. את "בלילות הסתיו", "סמבה ברגל שמאל" ו"ענבלים". החליל הוירטואוזי של שם טוב לוי, ראוי רשימה נפרדת.
יותר מכך, אמדורסקי כיוון את הנגנים לנגן את השירים קרוב לרוח הביצוע המקורי, ואף להוסיף ככל האפשר רוח סבנטיז, כלומר קטעי סולו ארוכים על גבול הפרוג ("רוק מתקדם"), שיאפשרו לכל נגן להציג את יכולותיו באופן שנחשב כיום בטעות ל"מיושן". וכך זכה כל נגן לרגעי חסד רבים, בטוב טעם. אם כל זה לא מספיק, אמדורסקי דרש מרביץ שתחזור לשיר בריש מתגלגלת כמו שהיה נהוג בתקופה ההיא. רביץ עמדה בזה באופן חלקי, ואף הקדישה לזה קטע קישור קצר.
בחירת השירים הייתה באופן יחסי נועזת. להיטי ענק כמו "מישהו", "הילדה הכי יפה בגן", ו"בוא לריו", שהם עדיין חלק מהרפרטואר הקבוע של רביץ, הושמטו ובמקומם חזרו שירים שלהערכתי את חלקם היא לא שרה כבר שנים, הבולט שבהם היה "שתיקת הים" לטקסט של חיים גורי, שיר שמעטים מכירים. אמדורסקי עצמו הצטרף אליה לדואט מקסים של "בבוקר" שאותו כתבה לאלבום הבכורה של גידי גוב.
חדה, מדויקת, רעננה
הרבה שנים לא ראיתי את רביץ על במה. וזה תענוג גדול לראות אותה שוב. קודם כל הקול שלה, חזק ואיתן. קול נדיר. השירה החדה והמדויקת, נטולת הסנטימנטים, עוזרת לה לשמור על טריות גם בשירים ששרה מאות פעמים. גם כשהיא התבלבלה קצת במילים של שירים שלא שרה הרבה זמן, או טעתה קצת בכניסה מול הלהקה, זה לא הוריד מהיופי שבו היא מבצעת את שיריה.
המינון בין גאוותנות לביישנות הוא במקרה שלה מאוד מדויק ומנגיש. אתה מאמין לה. בסוף הערב, אחרי ההדרן האחרון, ביצוע מעולה ל"סליחות", כשחזרה ורצתה לראות באמת את הקהל, ובמיוחד את אמה שלה שישבה שם ולה הוקדש הערב, היא פשוט הוציא מהכיס משקפי ראיה ביתיות, התקרבה לקצה הבמה וסקרה את הקהל באופן הכי ידידותי וחסר דיסטנס שאפשר.
מרשים לראות את הקלילות הנערית שבה היא נעה על הבמה. היא לא מתאמצת עם גינוני רוק או חיינדלעך של דיוות, אבל היא רוקדת לא מעט ונותנת תחושה שהכל רענן. רביץ היא כביכול אחת שלא משקיעה בהופעה החיצונית, אבל רק כביכול. היא לבשה חולצת טריקו אפורה וחמודה עם מכנסי ג'ינס שחור דהוי, סניקרס שחורות בגרוב אולסטאר ומעיל צמר עד הברכיים. ביחד עם איסוף טוב של השיער, זה נראה כאילו נון שלנטי אבל ייצר לוק מאוד מדויק, עכשווי ומצעיר יותר מכל טיפול בוטוקס שעליו דילגה באומץ.
רגעי רטרו מרגשים
המקבץ הפותח של הערב הכיל שירים מעולים כמו "יש אשר שקטים הם השמים" ו"מי לאהבה". אם זה היה תלוי בי, גם במקום "מילה טובה" ו"ארבע לפנות בוקר" המשומשים אפשר היה להוסיף עוד שירים זנוחים, נניח את "כוכב רחוק" שהלחין אבנר קנר לאלבום הראשון, או את שיר הנושא של אלבומה השני "גלוי ונעלם". הקהל היה בהחלט בשל לזה. אבל לא צריך להיות קטנוני.
עדיף להתרכז ברגעים המוצלחים הרבים שכן היו. למשל הביצועים ל"פני מלאך" ו"עכשיו הכל בסדר" שבהם הצליח אמדורסקי, שהצטרף כנגן קלידים להכניס אלמנטים של fאנק וכמעט גם דיסקו, באופן שהפך את שני השירים האלה לרגעי רטרו מרגשים. או בביצוע הטוב ביותר של הערב, רביץ על פסנתר, עם הגב לקהל, מבצעת את "כמו אל מים".
קשה להפריז ביכולתה של רביץ להחזיק את הקהל ולשלוט בערב כולו דרך קצות האצבעות. והמופע כולו אכן היה תענוג גדול, (גם אם להגיד שזה קשור לפסנתר יהיה קצת מופרז). זה היה ערב סולידי מאוד, ועדיין, הקהל נהנה, על גבול האקסטזה. כך שכולם לבטח מרוצים.
אם רק להעיר הערה קטנה לסיום, התחושה שלי היא שרביץ מסוגלת, אם תרצה, להגיע עמוק יותר. דווקא בערב כזה, שבו הכל כאילו חשוף, קל להבחין שהיא מתמקדת תמיד באיך ולא במה. מנגינות נהדרות, ביצועים מושלמים ככל שיהיו, וטקסטים של משוררים, לא יסתירו את העובדה שחוץ מ"שבתות וחגים" (שלא נכלל בערב) אין ברפרטואר של רביץ שירים שבהם אתה חש שאתה לומד להכיר אותה באמת כאדם, או שיש לה עמדה.
אין לרביץ ברזומה לא "אפר ואבק" ולא "חום יולי אוגוסט". לא כאלבום, ואפילו לא כשיר. "דרך המשי" שהיה נועז בשעתו, הוא כיום שיר מאוד מאוד מופשט. אני מקווה שהאלבום הבא שלה, יהיה חשוף יותר מכל דבר שעשתה בקריירה שלה, ויהפוך אותה באופן סופי לאמן שהוא לא רק משובח, אלא גם משמעותי.