אם רוצים קצת צחוקים, אפשר להתחיל את הביקורת על האלבום החדש של קייטי פרי בדיון על כך שבראיון הגדול ל"בילבורד", לכבוד יציאתו, היא הסבירה שזה האלבום הכי רוחני שלה ושהוא מושפע מתורתו של הגורו הפופולרי אקהרט טולה. נו באמת. האלבום של פרי רוחני כמו רופאת השיניים עם המבטא האנגלי בפרסומת החדשה לסנסודיין. כמו אופרה ווינפרי כשהיא בודקת את חשבון הבנק שלה, כמו התמונות של ריהאנה מים המלח, כמו פרק של "הכפר", כמו החיוך של אביגדור ליברמן, כמו כספומט סגור, כמו כל מה שהוא ממש ממש לא רוחני. להזכיר את האלבום הכה לא רוחני הזה בהקשר רוחני יהיה ממש משעשע.
קייטי פרי היא זמרת פופ אמריקאית מצליחה. בחמש השנים האחרונות היא עבדה באופן מאוד משוכלל על דמות הבייב הנגישה לבנות 12, עם נועזות של בת מצווש, ומוזיקת פופ משובחת, שגזורה לפי הנוסחאות הכי טובות. "firework" הוא באמת שיר פופ קלאסי. גם "I kissed a girl" עשה את העבודה. כי הוא יעני פרובוקטיבי. אלא שכמו שקורה תמיד, פרי, שחגגה השבוע 29 רוצה ללכת קדימה. וזה אומר שאין לה כח לחזור על הנוסחה. הבעייה שלהמציא נוסחה חדשה מאוד קשה.
מה גם ששני המוחות המוזיקאליים מאחורי האלבום החדש שלה, השבדי מקס מרטין והאמריקאי ד"ר לוק, עובדים מאוד קשה, וכדי באמת לנצח הם צריכים כנראה שהאמן ידליק אותם ויביא לשולחן רעיונות מצטיינים. מרטין הספיק בשנה האחרונה לטפל בין היתר בקאשה, ג'סי ג'יי, טיילור סוויפט, הבקסטריט בוי וכריסטינה אגירלה. כלומר את הסחורה הלא כל כך מגוונת שלו, הוא מפזר בין המון אנשים. לא מפתיע לגלות שהלהיטים האחרונים הטובים שלו באמת, היו באלבום הקודם של בריטני ספירס. ד"ר לוק היה השנה עם וויל אי אם, ניקי מינאז', רובין ת'יק, דה וואנטד והוא גם חתום לצד אחרים על "Wrecking Ball" הסנסציוני של מיילי סיירוס.
אלאניס מוריסט לעניים
כך שהאחראים על האלבום בהחלט לא מגיעים לעבודה רעננים במיוחד. ובאופן לא מפתיע קובץ השירים שהכינו עבור קייטי פרי הוא לא קובץ השירים הכי טוב ששמעתם בשנים האחרונות. זה לא שלא יהיו כאן להיטים. "Roar", שכבר עושה את העבודה, הוא חמוד ועם הקליפ הוא מסתדר לגמרי. אבל האמת היא שקייטי פרי צריכה לעבוד מאוד קשה כדי להמשיך ולהיות בליגת העל. בסינגל החדש "Unconditionally" היא נשמעת ונראית כמו אלאניס מוריסט לעניים. וזה מאוד לא טוב.
את הבעייה אפשר להדגים בעזרת אחת היציאות המוצלחות של האלבום, השיר החמוד "Walking On Air". זהו המנון האוס ישן וטוב, עם פסנתרים וכאלה, והוא מתחיל עם זמרת שחרה וטובה, ולכן כשפרי נכנסת, היא נשמעת כמו סתם חקיינית של משהו, לא ברור מה. זה שיר ז'אנרי לגמרי, וכמו כל האלבום הזה, אין בו שום דבר שמחבר אותו דווקא לפרי. אולי הרעיון לסגת מהתדמית של בובת פופ מתקתקה לא היה כזה רעיון טוב.
עולם הפופ הנוכחי הוא כייפי, אבל מאוד מוגבל. תחנות הרדיו הגדולות בבריטניה וארצות הברית, וגם האם.טי.וי, בוחרים שירים במנעד מאוד צר, מה שגורם לזה שהכל נשמע קצת אותו דבר. בסביבה כזאת צריך כל אמן לעבוד קשה עוד יותר כדי למצוא לעצמו את הזוית המיוחדת שלו. באלבום החדש של קייטי פרי יש הרבה נסיונות, אבל אין זווית.
מה שאגב לא אומר שהוא יכשל. סביר להניח שיצאו ממנו המון שירים והמון קליפים שימלאו את האוויר בשנתיים הקרובות. זה שהכל בו במשקל של פחות מנוצה, הוא כנראה בעיה רק שלי. דבר אחד בטוח. בין חמשת הלהיטים הגדולים של פרי, אין אף אחד שמוצאו מהאלבום החדש.
Katty Perry, Prism (הליקון) ** שני כוכבים
ארקייד פייר מודים: הרוק הישן מת, חייבים אלקטרוניקה
אפשר לקרוא לזה "הכניעה הגדולה". האלבום הרביעי של ארקייד פייר, להקת הרוק הנערצת ביותר בעולם, הרדיוהד של המילניום החדש, הוא הודאה שהרוק הישן וטוב מת. שאין קיום לרוק עכשווי בלי איזהשהו שילוב של מוזיקה אלקטרונית ואנרגיה של רחבות ריקודים. אפשר גם לקרוא לזה "החיבור". ולהגיד שהאלבום החדש של הלהקה הקנדית מצליח שוב לעשות את מה שעושים רבים, וזה לחבר אנרגיות רוק אלטרנטיביות מסורתיות עם אלקטרוניקה. את הסמיתס עם ניו אורדר, את LCD סאונדסיסטם עם השינז.
כן, כן, כולם יודעים שהכותרת הגדולה של המפגש הזה היא שג'יימס מרפי הוא שהפיק את "רפלקטור", והמפגש בינו ובין ווין באטלר וגברת ווין באטלר, הוא רגע מכונן, שבו להקת הרוק החשובה של זמנה חוברת למפיק האלקטרוני החשוב של הזמן בניסיון לצור את התקליט המושלם לזמן הזה.
התוצאה אינה עומדת לגמרי בציפייה. לא שזה לא אלבום מעניין, שגם אחרי עשר האזנות אתה לא יכול להקיף את כולו. אבל בתכלס, שיר שישאר איתנו לנצח, שיהיה שיר קלאסי שאין עולם המוזיקה בלעדיו, זה לא בטוח שיש כאן. במקום זה יש המון המון הברקות קטנות, רגעים נהדרים, והרבה מוזיקה טובה. רגע השיא של האלבום הוא כשדיוויד בואי מצטרף אחרי 4:50 דקות ומרים את שיר הנושא לפסגות הגבוהות ביותר שלו.
באופן כללי השיר הזה "Reflektor" מדגים את הבעייתיות של הפרויקט כולו. עד שדיוויד בואי מגיע, זה שיר טוב. הקצב מדליק, המעבר לצרפתית תמיד סקסי, אבל רק כשבואי מצטרף זה באמת נהיה, לדקה וחצי, שמיימי וחד פעמי. אז אפשר להגיד שזה לא חוכמה, כי באמת מי יכול להתחרות בדיוויד בואי. אבל אפשר גם להודות ש"ארקייד פייר", ואל תהרגו אותי, הם קצת להקה אימפוטנטית. כלומר זה אף פעם לא באמת מביא אותך לאורגזמה. לפחות לא אותי.
עוד נקודה היא שזה לא מקורי במיוחד. "Flashbulb Eyes" הוא ממש שיר של ומפייר וויקאנד, ולא השיר הכי טוב שלהם. כל הנסיונות האלה של ארקייד פייר מזכירים אינספור להקות והרכבים שעובדים בשנים האחרונות על התפר שבין רוק ואלקטרוני. אפילו באלבום של דיג'יי קוזה "Amygdala" יש שיר בעברית שהיה יכול בגרסה אחרת להופיע כאן אצל הארקייד פייר. וקוזה עם כל הכבוד, הוא בקושי בשורה השנייה של היוצרים מהסוג הזה.
אם תשוו למשל את "Reflektor" ו"Pale Green Ghosts" של ג'ון גרנט, יוצר הרוק הנפלא, לא ברור מי יצא יותר טוב. אגב, גרנט יגיע בקרוב להופיע כאן, ומי שטרם נכנס לאקסטזה עכשיו זה הזמן. בחזרה לארקייד פייר. אז כן, "Reflektor" יפה, מעניין, אבל הוא לא צעד קדימה לעולם המוזיקה. זה מפתיע בהקשר של להקת הרוק הכי חשובה בעולם. שזה בסדר. אבל זאת הפרופורציה.
ברור שזה האלבום שעליו ידברו כולם בחודשים הקרובים, אלבום שיעסיק את העולם, גם מכיוון שנותרו מעט מאוד הרכבי רוק שמסוגלים להביא תקציבי ענק לקליפים ולטרטר את המערכות כמו שעושות הריהאנות למינהן. בעידן קודם, להקות כמו U2, רדיוהד ו-R.E.M היו חשובות כמו כוכבי הפופ ואף יותר. ברגע הזה בזמן, הרוק קרס, ו"ארקייד פייר" נשארו לבד על משבצת להקת הרוק העכשווית הגדולה בעולם, בלי תחרות, ובלי להיות באמת ענקיים.
שזה אולי היתרון שלהם. את האלבום סוגר השיר "Suppersymmetry" שהוא כנראה היפה בו, אך גם הבעייתי. זה היה יכול להיות ממש להיט דאנס מטורף ועל-זמני, אבל ארקייד פייר לוקחים אותו אחורה, מקטינים אותו, באופן שהוא הופך ללהיט דאנס שמתחבא בתוך משהו הרבה יותר מופשט. השיר גדל וגדל ועדיין נשאר קטנטן, ואתה נותר עם חצי תאוותך בידך. בגלל זה האלבום שלהם הוא קצת פחות ממה שהוא נראה. ובכל זאת, כאמור, אלבום מאוד יפה.
Arcadefire. Reflector (הליקון) **** ארבעה כוכבים