חצי שנה אחרי יום הולדתה השלושים, ופחות מעשור שנים מתחילת הקריירה שלה, ליידי גאגא מציגה עכשיו לעולם את הפרק הפרטי שלה ב"הישרדות". האלבום החדש "Joanne" אולי אינו מושלם, והוא חסר להיט מכונן. אבל האלבום הזה גם מחזיר אותה בבת אחת לכביש הראשי, ומסמן לכל מי שחשש, שגאגא התאפסה. היא הבינה שהגיעה לקצה, עשתה סיבוב פרסה והמציאה את עצמה מחדש כזמרת רוק-פופ לא רעה בכלל. אחת שיכולה לכבוש מחדש את העולם, והפעם בג'ינס, טריקו ואיפור מינימלי.
רק לתזכורת: לפני שלוש שנים יצא אלבומה השלישי "Artpop", שאפשר כבר להכתיר אותו כאחד מאלבומי האי-ליסט-פופ העלובים של כל הזמנים. מסע ההופעות שליווה אותו, והגיע גם אלינו, היה גם הוא די זניח. התחושה הייתה שאחרי הקצנת גבולות הפרובוקציה בתחום הביגוד, כולל שמלת הבשר המפורסמת, לא נשאר לגאגא הרבה אוויר. הנאומים הארכניים שלה בהופעות, הוציאו את המיץ גם לגדולי מעריציה. אפשר היה להמר שיש בערך 50% סיכוי שליידי גאגא, האישה והאגדה, סיימה את תפקידה.
כנראה שגם היא הבינה את זה, והחליפה הנהלה. אחר כך היא הוציאה דיסק דואטים עם טוני בנט, שהיה מכובד אבל משעמם רצח. התחושה היתה שהיא אולי תתחיל לשחק (הייתה לה הופעה מעולה ב"אמריקן הורור סטורי") או תעבור לייצר בגדים, או תנדנד באיזה אופן אחר, אבל שהמוזיקה שלה די הסתיימה. במקביל גם נהיה ממנה שקט. הרבה פחות תמונות משטיחים אדומים.
לפני שנה בערך נודע שמארק רונסון יהיה האיש שיוביל את האלבום הבא שלה, מה שהבטיח שזה יהיה נסיון מעניין. ועכשיו קבלו את התוצאות. הסינגל הראשון "Perfect Illusion" הבהיר את הכיוון הכללי. פופ רוקי במיוחד. הרחק מעולם ה-EDM, הרחק מלהיטי המועדונים. הקליפ שהתלווה לשיר מציג את גאגא כפי שלא נראתה מעולם. ג'ינס קצר, טריקו כחולה, שיער אסוף ואיפור מינימלי. סוף סוף היא נראתה כמו בחורה סימפטית. באווירת: קבלו את הזמרת, שיודעת לשיר. התגובות היו די קרירות וחבל. כי השיר הזה הוא יותר טוב מקבלת הפנים שקיבל במצעדי המכירות בעולם. נכון, זה לא להיט מכונן, מהסוג שהפך אותה לאייקון. אבל אפשר לחשוב.
"Joanne" האלבום המלא, הוא לא רע בכלל, אם מבינים שהוא בשום פנים לא דומה לדברים הקודמים של ליידי גאגא. תוך שהיא מחליפה קידומת, המציאה את עצמה גאגא מחדש כזמרת רוק פופ בוגרת שכוחה בלדות עוצמתיות. כדי לייצר תחושת עומק היא הלכה לאזורי הקנטרי האלטרנטיבי, והעובדה שזה לא נשמע כמו פרודיה, היא כבר הישג עצום. והאמת שזה לא רק לא מביך, זה גם די מקסים בחלק לא קטן מהשירים.
זאת הזדמנות להאיר זרקור על אורך החיים של זמרת פופ בעידן החדש. גם ביונסה וגם ריהאנה ניסו, והצליחו (לפחות ביונסה) לזנוח את הפופ הקליל יותר ולהמציא את עצמן מחדש בגרסה יותר רצינית. עשור אחד כדיוות פופ-להיטים הספיק להן. וזה בעצם מה שגאגא עושה. לפני שנכנסים לעומק, כדאי לציין, שזאת הזדמנות למחוא שוב כפיים למדונה. האישה שהחזיקה יותר משלושים שנות קריירה, בלי שום צורך להתחפש לעמוקה או חשובה. מדונה היא היחידה מכולן שהצליחה להמציא או לפחות להוביל טרנדים מוזיקאליים חדשים. מסתבר שזה פחות קל ממה שנדמה. (טוב, גם לקיילי מגיעה שאפו).
האלבום של גאגא מכיל 11 שירים (יש גרסת דלוקס עם 14) והוא די קצר. חצי שעה. כל שירי החמש דקות וחצי עפו, ובמקומם באו שירים קומפקטיים. שלוש דקות ועברנו הלאה. הבעיה היא שבאמת אין אף להיט אפר בדיסק הזה. אבל בואו נתחיל מה שטוב, ומה שטוב הם שירי אמריקנה רכים וקטנים, בלדות כובשות לב, שאי אפשר לא לאהוב. הראשון שבהם הוא שיר הנושא "Joanne" שמוקדש לאחותה של אביה שמתה לפני לידתה של גאגא. אליו מצטרפים "Million Reasons" העוצמתי, ו"Angel Down" שסוגר את האלבום.
שני שיתופי פעולה מתבקשים הם "Dancin' in Circles" החצי לטיני שנרקח ביחד עם בק, והוא כנראה השיר המדליק בדיסק והדואט "Hey Girl" עם פלורנס וולש האהובה, שנשמע קצת כמו הצדעה ל "Bennie and the Jets" של אלטון ג'ון והיה יכול להיות ענק אם מישהו היה כותב לו פזמון כמו שצריך. עוד שני שירים בולטים הם "Sinner's Prayer" שנשמע כמו הצדעה לננסי סינטרה, מה שמתחבר לתמונת העטיפה שבה לידי גאגא ממש נראית כמו סינטרה בתקופת הזוהר. ו-"Come to Mama" שהוא גרסה מעט דהוייה ל"Born This Way" ולא בטוח שיעמוד במשימה לשמור על הקשר של הליידי עם נוער להטבק"י.
החלק הפחות זוהר הם הכביכול להיטי עוצמה. השיר הפותח "Diamond Heart" שוקע בסוף לרוק כבד מידי. "A-yo" סתם לא מבריק ו-"John Wayne" שנשמע קצת כמו שיר נושא לסדרה המסעירה "ווסטוורלד" הוא כנראה הדבר הכי קרוב ללהיט פופ מועדונים שיש בדיסק. עם כל הכבוד למארק רונסון, שבאמת הביא את כל הטוב טעם שלו לעסק, בשביל שדיסק של גאגא יהיה היסטרי, הוא חייב להיט ע-נ-ק, כזה שמגדיר שנה או לפחות עונה. ואילו "Joanne" הוא דיסק סבבה. סדרתי לי ממנו פלייליסט של שישה שירים וזה יצא ממש חמוד. אז במצב רגיל הייתי אומר שחמוד זה מאכזב. אבל אחרי שראינו את גאגא הופכת לכמעט פתאטית, חמוד זה דווקא הרבה מאוד.
בהזדמנות זאת כמה מילים על הקמבק המשגע של קרייג דיויד. זה האיש שפתח את המילניום עם הלהיט "Walking away" שהביא את הטו-סטפ גאראג' הבריטי, שדייויד היה הכוכב שלו לכל העולם, כולל ארצות הברית. אלא שאז התברר שכמו רבים לפניו, מכירות של 7.5 אלבומים לדיסק בכורה יכולות גם לשתק אמן. אלבומו השני הוקלט בארצות הברית וכבר היה די חלול ולא באמת הצליח, ומשם הכל הדרדר. ממש נמוך.
וכך 15 שנה אחרי אלבומו הראשון, חוזר דיוויד באלבום שישי, חמש שנים אחרי הדיסק הקודם שלו, ואיכשהו הפעם הקאמבק אמיתי. דיוויד מצליח להחזיר לחיים את הסאונד המקורי שהביא איתו אז, אבל מעדכן אותו למוזיקה האלקטרונית של עכשיו. הוא בסך הכל בן 35, עדיין חתיך, ומה שיותר חשוב, עדין בעל אחד מקולות הקטיפה המעולים ששמעתם. במיוחד בחלק השני של הדיסק, באזורי הבלדות, דיוויד ממש עושה נעימי בכל הגוף. אם בא לכם להיזכר בתחילת המילניום, בלי להרגיש זקנים, נסו לעשות עליו סיבוב.