קשה להאמין שעברו עשר שנים, מאז ה-12 באפריל 2005. באמת. אולי כי אהוד מנור מאוד נוכח בעולם גם כשהוא אינו צועד יותר על אדמתו. יש משהו בו, בדמותו, ברוחו, בשירים שלו, שלא נעלם ולא כהה. מספיק לשמוע את הצלילים הראשונים של "ימי בנימינה", של "חי" או אולי את אלו של "אי שם" ו"מישהו", ומיד דמותו של אהוד נמצאת בחדר. עם החריזה המושלמת אך הלא מורגשת. והטון האישי המתון. אישי אבל לא לוחץ, אישי אבל לעולם לא מביך ברמת החשיפה. למרות שעשר שנים כבר לא דיברתי איתו, תמיד אוחזת בי תחושה שהוא עוד מעט יתקשר, ונפטפט לנו קצת.
אני לגמרי זוכר את הערב האחרון בחייו, שלמזלי הטוב בילינו יחד. יפה ירקוני המקסימה, שהיתה אז ברגעים האחרונים של שיא כוחה, ארגנה בביתה ערב לכבוד הדיסק של הרכב המפיקים גיא אסיף ואלי אברמוב. השניים הקליטו שנה קודם עם ירקוני גרסה מחודשת של השיר "כל היונים", אחרי שאמרה משהו אמיץ וחכם נגד הכיבוש והפכה לרגע לאויבת העם. השיר כל כך הצליח שהם החליטו לקרוא לעצמם "היונים" ולהפיק דיסק שלם של שירים מתחילת הסבנטיז בגרסאות מחודשות עם הזמרים המקוריים.
אהוד מנור, כמו תמיד, שמח לעזור בכל דרך, והגיע במצב רוח טוב למסיבה אצל ירקוני בבית. שמחתו הייתה כפולה כי הדיסק כולו נקרא "אז היה אז", על שם שיר שכתב בשעתו לעפרה פוקס, החצי השני שלו, וקיבל גם הוא גרסה טרייה. הערב אצל ירקוני היה קסום. היו שם ישראל יצחקי הוותיק, אילנית ורבים אחרים. עדנה גורן ביצעה עם פסנתרן גרסה משגעת של הלהיט העתיק שלה "מנדלבאום" וכמובן שירקוני עצמה שרה גרסה של "כל היונים", שאת מילותיו זכרה בחלקן. ביציאה מאותו אירוע צולמה עבור ידיעות אחרונות תמונה משותפת של רוב המשתתפים, שהפכה בדיעבד לתמונה האחרונה של מנור. בסוף אותו לילה הלב שלו נדם.
אני מאריך בתיאור האירוע כי אחת התכונות המצוינות של אהוד מנור היה חוסר ההסכמה שלו להיכנע לתכתיבים של היררכיה אמנותית. כל מי שרצה לעבוד איתו, או לזכות בשרותיו, היה מקבל אותם באהבה. הוא כתב באותה נשימה שירים למתי כספי וחוה אלברשטיין ולמתחרים עלומים בקדם אירוויזיון. כששרית חדד החלה לנסוק, הוא מיהר לכתוב לה את "הייתי בגן עדן". עוד הרבה קודם כתב לחיים משה כשכוכבו דרך במיינסטרים.
אני מרבה לחשוב עליו בהקשרים של הדיון בזמר המזרחי. בשנים האחרונות של חייו, היתה למנור תחושה (לא כל כך מוצדקת, אבל לך תתווכח עם הרגשות סובייקטיביות), שהדור החדש של היוצרים כבר לא כל כך מתעניין בטקסטים שלו. זה לא שהוא הרגיש נטוש, ידיו היו תמיד מלאות עבודה, אבל פה ושם היה לו חשש שמסתדרים בלעדיו. אני משוכנע שאם לא היה מחליט לעזוב אותנו, הוא היה הופך במהירות לאביר הזמר הים תיכוני וכותב לצד יוסי גיספן מלוא החופן להיטים גדולים לכל השוק הים תיכוני, מאייל גולן ויואב יצחק ועד ליאת בנאי ועופר לוי.
מנור שנא תוויות, ושנא אמנים שקיבלו תווית של "לא מקובלים בכיתה". כמו שנהג לומר, שמבחינתו "אבניבי" ו"ברית עולם" שניהם שירים באותו סטנדרט. הוא התנגד לכך שמישהו נחשב לא מתאים לאיזה משב רוח של קובעי הטעם. למעשה מנור ממש נמשך לאמנים שהמיינסטרים התאחד לרגע נגדם, והיה תמיד הראשון לכתוב שיר לכאלה ואף להתעקש על החשיבות של הדבר. היתה בו חיבה עמוקה לדחויים.
הרבה פעמים נשאלת השאלה למה לא קם למנור יורש. התשובה היא מורכבת, אבל נדמה לי שאחת הסיבות היא שבעידן הנוכחי אין מצב שאדם אחד הופך לכזאת אוטוריטה בכל כך הרבה תחומים בבת אחת. רק משהו שהתחיל בתמימות של סוף הסיקסטיז, בתקופה של תחנת רדיו ממלכתית אחת, ואחר כך תחנת טלוויזיה אחת, ושוק בידור צנום, יכול היה להכיל אדם שמוביל בכל כך הרבה גזרות. נדמה לי שבעידן החדש אדם מצליח מאוד פשוט לא יכול להיות בכל כך הרבה מקומות באותו זמן.
לכן מנור הוא לא רק אישיות חד פעמית, אלא מישהו שאיש אינו צועד בדרכו. נשארו כל השירים, והתרגומים, והתוכניות בטלוויזיה שמראים בלילה בערוץ הראשון, ודמותו שלשמחתי מונצחת בהמון אופנים, כולל ברחובות רבים ברחבי הארץ, עכשיו ששכונות שבהן הרחובות נקראים על שם עוזי חיטמן ונעמי שמר נהיו כל כך פופולריות. לצערי גם לא נשארו כמעט אנשים שהידע שלהם בתרבות פופולרית הוא כזה רחב ועצום, ואפשר לדבר איתם גם על "סיפור הפרברים" (שתרגם לעברית) וגם על "רומיאו ויוליה" של שייקספיר (שתרגם לעברית), על פרנק סינטרה ורוברט אלטמן, ומדונה וירדנה ארזי. אחד שבאמת מבין את התרבות הפופולרית לעומק, ומצליח לראות את החן בכל גווניה בין אם זה תיאטרון מתוחכם ובין אם זה טראש טלוויזיוני.
אני מתפתל ומסביר שאני מתגעגע למנור הדמות הציבורית, למרות שאני מתגעגע הרבה יותר לאהוד האיש. לאהוד עם הטון הילדותי המופתע והרמת הגבה, "מה? באמת אהבת את זה? אתה באמת חושב שזה טוב?" שכל כך אהב לצור עוד ועוד, ותמיד חיכה למילה טובה. ואם הבעת בפניו איזה חוסר שביעות רצון הוא מיד הוסיף "היו תגובות נורא חמות, אפילו עפרה אמרה". הוא רצה כל הזמן לעשות, כאילו פחד שלא יספיק משהו. הוא הספיק המון, ועדין יש תחושה שיכול היה לעשות הרבה יותר.
אני מתגעגע אליו, ומידי פעם גם תוהה. למשל איך הוא היה מסתגל לעולם החדש של סדרות טלוויזיה. אהוד היה הולך לראות כל סרט שעלה על המסכים בישראל. באדיקות של נרקומן הוא היה צופה בכל סרט, גם בגרועים ביותר ואף פעם לא יוצא באמצע. אז מה הוא היה עושה עכשיו? בעידן שהסרטים הרבה פחות מרכזיים והכל מתרכז לתוכניות טלוויזיה. ובכלל איך הוא היה ממציא את עצמו מחדש בעולם המשתנה.
אני תמיד קצת כועס עליו על זה שהזניח את הלב שלו, וחושב שאפשר היה לתקן הכל ולדאוג לזה שהוא עוד יהיה כאן. אבל מה הטעם בחכמת בדיעבד. עשר שנים שאהוד מנור איננו, ואני רואה אותו כל יום. אני לא כל כך מאמין בהנצחות. אבל בחדר העבודה שלי, ממש לצדי, הנחתי שני אוספי דיסקים שיצאו אחר מותו עם תמונה שלו על העטיפה. הנחתי את האוספים לרוחב כך שחיוכו הגדול והג'ינג'י, פעם בצבע ופעם בשחור לבן, פוגש אותי בכל פעם שאני מתיישב ליד השולחן לכתוב משהו.
לפני שבוע צלצלתי לעפרה, לשאול איך היא מתכוננת. דברנו וליהגנו ארוכות. משפחתו של מנור, עפרה, גלי, ליבי וידי שעמלים על שמירת המורשת שלו, העבירו את כובד משקל ההנצחה לקיץ, לתאריך של יום הולדתו. זה גם זמן יותר טוב בשנה, וגם מקשר את הפעילות למשהו שמח כמו יומולדת, ולא למוות. בעזרת הבחירה הזאת הערבים עם שיריו אינם הופכים לטקסי זיכרון, אלא לחגיגות נוסטלגיה נעימות.
אז דיברנו ודיברנו. ופתאום עפרה אמרה "אבל הוא כל כך חסר נכון? באמת. הוא ממש ממש חסר". שזה כאילו משפט שאומר כל אחד שמישהו מיקיריו נפטר. לא ממש ידעתי מה לענות לה. כי לא רציתי להגיד משהו שישמע כמו תשובה מאולצת. אבל האמת היא שהיא צודקת. נשמתי עמוק ועניתי, "כן, הוא באמת נורא חסר". והיה לי עצוב. איש כל כך מתוק הוא היה אהוד. חבל.