הפיקסיז ב-"Indie Cindy" אלבום טרי ועדכני - הביקורת של גל אוחובסקי

הפיקסיז הם לא סתם להקה. הצליל המיוחד והחד פעמי שלהם, הוא אחד הזכרונות הכי טובים שיש לאנשים ממה שקראנו פעם ה"לייטיז", יענו האייטיז המאוחרים. מספיק לשמוע את צלילי הפתיחה של "Wave of mutilation" או "Here comes your man" כדי שהגוף של המאזין הרלוונטי יקבל מין עקצוץ כזה, שרק מוזיקה שהפכה עם השנים לחלק ממחזור הדם שלך יכולה לייצר.

הפיקסיז מעולם לא כבשו את העולם מסחרית. אבל הם היו להקה נערצת. מה זה נערצת? קורט קוביין אמר שכל מה שנירוונה עשו הוא לרפרר לפיקסיז. דיוויד בואי יכול להשתפך עליהם שעות. הם הוציאו ארבעה וחצי אלבומים קלאסיים בארבע וחצי שנים והתפרקו. זה החומר שממנו נולדות אגדות. בגרסת הפיקסיז האגדות אפילו לא נשקו לעולם הרכילות. קים דיל, האישה שעיצבה (ביחד עם קים גורדון מסוניק יות') את דמות הרוקרית המודרנית, הייתה מגיעה להופעות עם הבגדים שלבשה בבוקר לעבודה היומית שלה.

הפיקסיז בלולה פלוזה (צילום: Jason Kempin, GettyImages IL) — פתחו עם שיר שנשמע כלקוח מקריירת הסולו שלו וחטפו בראש. בלאק פרנסיס | צילום: Jason Kempin, GettyImages IL

האזכור של סוניק יות' הוא לא מקרי. שתי הלהקות היו אמריקאיות, מהחוף המזרחי. שתיהן זכו להצלחה דרך לונדון. ארצות הברית הצטרפה רק הרבה יותר מאוחר. ובכל זאת הפיקסיז היו להקה יותר נגישה, ואיך נגיד זאת בעדינות, עם פחות רעש, ושירים יותר טובים. מרגע שהם התפרקו האגדה רק צמחה. בלאק פרנסיס עבר לקריירת סולו (תחת השם פרנק בלאק), שבה לא ניסה בכלל למחזר את להקת האם. ואז ב-2004 הם התאחדו לקאמבק, סבוב הופעות קצר, ששכנע אותם שלהופיע ביחד זה כיף. מאז הם מופיעים בקביעות ובעצם הם עברו לעולם הרוק הנוסטגלי.

בעידן החדש שבו הכסף הגדול הוא בעיקר מהופעות, וקהל מבוגר שמח לחזור ולראות שוב ושוב את אלילי נעוריו שהתבגרו או הזדקנו, הפיקסיז מצאו להם קיום לא רע בכלל. הם לא מפוצצים אצטדיונים כמו בון ג'ובי, אבל הם מעולם לא פוצצו אצטדיונים באופן הזה. במקום זה הם מופיעים בפסטיבלי רוק, שם עושים להם המון כבוד, כך הם גם יגיעו בקיץ לישראל.

העניין עם אמנים ותיקים שחורשים שוב ושוב את אותם שירים ישנים, הוא שזה מתחיל קצת לשעמם אותם. והפיקסיז החליטו לפני שנה שהגיע הזמן לעשות אלבום חדש. כך יוצא ש 23 שנה אחרי "Trompe le monde" מגיע לעולם "Indie cindy". אלבום שמאוד קשה להתמודד איתו, לא כי הוא מורכב, אלא כי הדיון הוא פחות על המוזיקה עצמה ויותר על איך היא תופסת את המאזין ביחס למוזיקה המוכרת מפעם.

הפיקסיז בחרו לשחרר את האלבום במנות קטנות, דרך שלושה איפיז שיצאו בשנה האחרונה. וזאת הייתה אולי טעות, כי הראשון חטף ים של קללות ממבקרים. בעיקר מכיוון שהשיר שפתח אותו "Andro Queen", שיר מקסים כשלעצמו, נשמע יותר כשיר אופנתי של פרנק בלאק כסולן עכשווי, ופחות כשיר של ה-פיקסיז. האי אפ השני כבר נפתח בשיר יותר אגרסיבי "Blue Eyed Hexe" שהרגיע את העולם, אבל האמת היא שרק עכשיו כשמגיע האלבום כולו אפשר להבין את התמונה המלאה.

האמת היא די פשוטה. "Indie Cindy" הוא אלבום שממשיך בדיוק איפה שנעצר קודמו לפני שני עשורים. שינויי הזמן לא ממש ניכרים בו. הוא לא גאוני, אבל בטח לא מבאס או משהו כזה. יש בו לא מעט שירים כיפיים, ומה שהכי חשוב, כשהשירים האלה ישולבו בתוך סט הופעה הם ירעננו אותה, ויאפשרו לחברים לצאת מהפינה הלא נעימה של זמרי עבר שממחזרים הצלחה בת 25 שנה. אני מניח שישראלים שיראו את הפיקסיז בפעם הראשונה בקיץ הקרוב עשויים מעט להתמרמר על זה שהלהקה מנגנת פחות מהקלאסיקות, מצד שני הם מנגנים בהופעה 30 שירים, כך שיש מקום לכולם.

אני קצת מתחמק מהאלבום עצמו, כמו ששמתם לב, כי באמת קשה לשפוט אותו באובייקטיביות כלשהיא. זה ברור שהוא לא באמת תחרות ל"Doolittle", שהוא בעיני אחד האלבומים היפים בתבל. אבל כשלעצמו הוא אלבום מאוד נוגע ומשוכלל. כדי להרגיע את העולם הוא נפתח ב-"What goes boom" שהוא שיר פיקסיז קלאסי, שנוספו אליו מעט תופי מטאל. גם "hexe" כאמור מציית לחוקי הפיקסיז המוקדמים, ואולי גם "Another toe in the ocean". השאר רכים יותר, אבל בהחלט שווים.

האם קים דיל חסרה? אם מפילים את כל ההתרככות על כתפי עזיבתה אז כנראה שכן. וגם במובן שהבס הרבה פחות דומיננטי באלבום. אבל קשה להאמין שחבורת בני הכמעט חמישים הזאת, הייתה באמת נשמעת אחרת באיזה שהוא אופן. קחו למשל שיר יפה ורגוע כמו "Greens and blues". הוא לא היה נכנס בשעתו לאף אלבום של הפיקסיז. הוא רגיל מידי, ממש בלדה שמעריצים יכולים לשיר עם נרות. האם זה גרוע שיש עכשיו שיר כזה? שאלה של טהרנות.

אני מאזין כבר יומיים רצוף ל"Indie City" כולל המשפט המצחיק "You put the cock in cocktail" בשיר הנושא. אני ממש נהנה. בעולם החדש, שבו יש כל כך מעט להקות רוק שבכלל מעניין להקשיב להן, האלבום הזה של הפיקסיז נשמע לי טרי ועדכני. אבל אולי זה קשור גם לעובדה שאני יותר בגיל של הפיקסיז מאשר בגיל חברי ה"פרקט קורטס" ("parquet courts") האופנתיים מניו יורק שחולמים להיות פעם חשובים כמו הפיקסיז. חברי הלהקה הזאת היו יכולים להיות ילדים ביולוגיים של פרנק בלאק וקים דיל. ולכן ייתכן שמהזוית שלהם הכל נשמע קצת אחרת. מהזווית שלי, הפיקסיז חזרו כמו שצריך, או כמו שאפשר, וזה ממש מרגש.

Pixies. Indie Cindy, *** וחצי, שלושה וחצי כוכבים.

מצאתם טעות לשון?