את יובל דיין פגשתי פעם אחת בחיים. זה היה בתור לקופה ל H&M בקניון עזריאלי. היא הייתה לבדה, קצת חוששת כל הזמן מהאופציה שילדות יתנפלו עליה. אבל זה היה חצי שנה אחרי סיום העונה הראשונה של "דה ווייס", והנערות שזיהו אותה, הסתפקו בהגנבת מבטים. היה ברור שדיין מעדיפה את זה ככה, אבל גם קצת חוששת שאולי הכל נגמר מוקדם מדי. חייכתי אליה בחום והקדמתי שלום, היא חייכה בחזרה. אחר כך התפנו שני קופאים וכל אחד מאתנו פנה לדרכו.
השיר המשמעותי ביותר באלבום הבכורה שלה הוא הביצוע ל"שאריות של החיים". זה הביצוע הפומבי הראשון שלה, כשעוד הייתה באמת נערה תמימה שבאה לנסות את מזלה בתחרות זמר טלוויזיונית. בקרדיטים נכתב שהוא הוקלט באולפן של גלעד שמואלי, אבל אחרי שבדקתי ביו טיוב, אני מניח שזה הביצוע שנשמע בטלוויזיה. בכל מקרה הביצועים האלה מאוד דומים, ויש בהם את הפתיחה המפתיעה, עם זריקת הנעורים, ולקראת הסוף מעט עודף בהפגנת ווקליות, לא משהו בלתי צפוי מבחורה מרוגשת, שמנסה להרשים ארבעה שופטים חשובים.
שלומי שבת אורים ותומים
שנתיים אחרי, יובל דיין היא עדין הבחורה מ"דה ווייס" שצריכה למצוא לעצמה נתיב ומקום במוזיקה המקומית. היא מציגה אלבום בכורה, "לאסוף", שיש בו צדדים מרשימים, לצד לא מעט עניינים שראויים לבדיקה. קודם כל הרוח הכללית. דיין מודה בחוברת המילים לשלומי שבת "האב המוזיקלי" שלה על ההשפעות המוזיקאליות וכו'. וכמובן שמהאזנה לאלבום ברור מאוד ששבת הוא לא רק אב רוחני, מורה דרך ומה לא, הוא פשוט האורים והתומים.
הבעיה היא שסוג האתניות הרכה שעובד כל כך טוב בשביל שבת, קצת פחות מוצלח אצל דיין. לשלומי שבת יש קול סדוק, מלא ברגשות וצלקות מהחיים, שמכניס בשירים שלו עומק ומשמעות. אצל דיין, נערה עם קול זך, העטיפה הזאת נשמעת מעט בנאלית ולא מספקת. זה מייצר תחושה של משהו מיינסטרימי מדי. נטול תעוזה ולא מאתגר.
זה בולט במיוחד בשירים שכותבת דיין בעצמה. קשה עדיין להעריך לאן היא תגיע ככותבת, אבל בינתיים היא בהחלט כותבת שירים של נערה צעירה מהתיכון. היו כבר אנשים שכתבו בגיל 17 יצירות מופת. דיין, אם בכלל, תצטרך לעבור דברים בחיים כדי לכתוב טקסטים שהם לא ילדותיים. בינתיים זה תיכוניסטי למדי, והמנגינות שלה גם הן מעט צפויות. ההפקה המוזיקלית רק מדגישה זאת.
כרגע אין ביובל דיין מובהקות
נותרנו עם השירים שאספה דיין. אז שוב תודה לדודו טסה ולגלעד כהנא על אל תאמר", השיר הבולט באלבום. זה בדיוק השיר שמאפשר לדיין להציג את יכולותיה הווקאליות המרשימות, במינון הנכון ובאופן כובש. גם במקרה הזה ההפקה המוזיקלית קצת מרככת מדי. אבל את הנקודה הזאת כבר מיציתי. עוד תרמו שירים נועם חורב וגיא מנטש , לאה שבת, תומר הדדי ועידן חביב. השירים האלה הם הבולטים יותר באלבום, אולי חוץ מ"צבעים" שהיא כתבה בעצמה.
יובל דיין היא בחורה עם בטחון עצמי. ובצדק. היא זמרת מאוד מבטיחה. יש לה יכולות ווקאליות מעניינות, ויכולת כתיבה. גם מנהליה מאמינים בה. מתוך חמישה סינגלים שיצאו לפני האלבום, שלושה היו עם שירים שהיא כתבה. הבעיה היא שכרגע אין ביובל דיין מובהקות. אלבום הבכורה שלה מייצר הבטחה, אבל גם משדר תחושה בוסרית, ויותר מזה, תחושה של התכוונות לאיזה מכנה משותף רחב מדי. זה כזה מזרחי-אתני-לייט, שיכול ישר להתאים לטקס הענקת אותות הצטיינות למתנדבים מצטיינים בבית הנשיא. כדי להפוך לזמרת ישראלית משמעותית, חייבים לחפור כאן יותר לעומק. אסור לה להיות כבר עכשיו צעירה זקנה.
אסור לה ליפול למלכודת הדבש
אולי הפתרון נעוץ בהבנה רצינית יותר של המנטור שלומי שבת. טעות לחשוב ששבת הוא מזרחי-לייט, שהאתניות שלו היא שמגשרת על פערים עדתיים, ומגיעה לכל אדם באשר הוא. שבת עצמו הוא דמות הרבה יותר קשה וטעונה, וגם אם זה מסתתר מאחורי חיוך ואמירות מאוד מפויסות, הקהל חש במה שקיים שם ולא נאמר. אצל דיין, עדיין אין סודות או מועקות אמיתיים, כמו שהגיוני בגילה. לכן היא צריכה להגביר את רף היומרה באלבומים שלה.
יומרה לא בלמכור יותר אלבומים, אלא בלשפר את הסטנדרטים האמנותיים. העם אוהב את דיין, אבל אסור לה ליפול למלכודת הדבש. נערות עם פוטנציאל באות והולכות. בעוד חודשיים תתחיל עונה חדשה של "דה ווייס" ושלומי שבת ילחץ על הכפתור למתחרה טרייה בת 17. הדרך לעקוף את מרוץ הבשר, היא להפוך למישהו. לזמרת אמיצה יותר, מסתכנת יותר, מעניינת יותר. לטעמי זה לחלוטין אפשרי. נכון לרגע זה הכל תלוי בה. והכל פתוח.
יובל דיין, "לאסוף", *** שלושה כוכבים.
נשורת קרירה, איכותית ומנומסת
יכול להיות שהתחושה הזאת היא שמשכה את רותם להשתמש ברפרור הזה, שרבים כבר ניסו אותו לאורך השנים. יש בזה אומץ, וגם סימון של ביטחון עצמי. לא בטוח אם רותם הכיר את גרסת המקור, וזה גם לא משנה. עוד דבר שאולי נעלם מעיניו היא העובדה ש"קאובוי של חצות" הוא סרט פורץ דרך, סיפור על הומו שחי בשולי החברה, ספק באור ספק בצל. בתחילת הקריירה שלו כסולן להקת "קרח תשע" שר נעם רותם את "איתו לנצח", אבל אז זה היה יותר גימיק אופנתי של צעירים. אני מניח שאילו היה כותב היום שיר שקשור לנטייה מינית, זה היה נשמע לגמרי אחרת. ב"נשורת", השיר והאלבום אין אפילו גימיק אחד.
"נשורת" השיר, הוא הלהיטי והקליל ביותר בשירי האלבום החדש של רותם, הרביעי במספר. הוא מציין קצת יותר מעשור לפעילותו כסולן, והוא הזדמנות להכתיר אותו כאינדי-רוקר הישראלי המוצלח ביותר של המילניום. נדמה לי שהמתחרה העיקרי שלו על התואר הזה הוא יהלי סובול, רק שלו יש גם להקה. אבל למה להיות קטנוני. זאת לא תחרות. רותם הוא יוצר נהדר. כל אלבום שלו עשוי בטוב טעם, במינון הנכון של עומק מול קלילות, דכאון מול שמחת חיים, בטחון מול תהיה.
הטקסטים שלו תמיד חכמים, אבל לא מתחכמים, ולא מתנפלים עליך. יש בהם, כמו בכל העמדה שלו, סוג של אנדרסטייטמנט נעים. למעשה אם אפשר לבוא לרותם בטענה כלשהיא זה שהוא מעט קר, מעט מרוחק, מעט נקי מדי, לא קשור בשום צורה לחום יולי אוגוסט. העניין הוא שרותם עושה את מה שהוא יכול. נדמה לי שגם בחיים הוא לא הבחור הזה שיקפוץ עליך ברחוב, מאחור, ויביא לך צ'פחה בגב. הוא גם לא יהיה זה שיצעק לך מהצד השני של הרחוב בקולי קולות.
הוא גבר עדין, מאופק, עם עור בהיר מאוד ולוק צפון-אירופאי. אבל למרות כל זה הוא מצליח להעביר חום ורגש. אני חושב עליו בימים האחרונים כשאני רואה את העונה השנייה של "הגשר". גם במפגש בין דנים לשבדים, יש הרבה חום מאופק שמבקש להתפרץ. האלבום החדש של רותם יכול היה להתאים להמון סצנות בסדרה ההיא. ואולי זה הפרט שמאפיין אותו יותר מכל, ושבגללו הוא גם לא מתחרה אף פעם על תואר זמר השנה שכזה. אי אפשר לאהוב אותו בצרחות. ואי אפשר להתנפל עליו ברחוב. זה פשוט לא מתאים.
"כמה זמן נצעד מבאבי יאר אל באב אל וואד?"
לאלבום החדש "נשורת" אין איזו תימה או עקרון מנחה. השירים מתעסקים ברגשות, ביחסים, קצת בפוליטיקה. נדמה לי שמעטים בישראל יודעים לצאת בשלום ממשפט כמו "כמה זמן נצעד מבאבי יאר אל באב אל וואד?", ולא סתם לצאת ממנו בשלום אלא לשיר אותו בטון כזה שמאפשר לך לחשוב לרגע, אבל לא עושה כאב ראש.
אני מלא הערכה לנעם רותם. הוא לא מצהיר הצהרות מפוצצות. לא מייצר פרובוקציות. הוא רק יוצר בקצב טוב אלבומים שמלאים בשירים נהדרים. כמו למשל "מים כשאני טובע", שיר אהבה/קריאה לעזרה שאפשר לשמוע בלופ שעות. "נשורת" מכיל תשעה שירים, 32 דקות, וזה ממש מספיק. למעשה זה המינון הנכון. חצי שעה של מוזיקה ישראלית משובחת.
ההפקה מוזיקלית מנומסת אבל לא רדומה. רותם משתמש בכל מה שזמין בזמן הזה, באופן לא שבלוני מדי אבל גם לא באופן שמרגיש מאומץ. זה כאילו בקטנה, אבל זה מוקפד, ובעיקר, שוב, בטוב טעם. כמו כל האלבום הזה. אני מת על נעם רותם. מקווה שגם אתם שם בחוץ תאהבו אותו. בעידן הזה שבו האינדי רוק גוסס לו באלגנטיות, רותם הוא סוג של נחמה.
נעם רותם, "נשורת". **** ארבע כוכבים