"באתי הנה מרחוק. מסיבה אחת. אני רוצה לשמוע את הישראלים צורחים" - ככה צעק בון ג׳ובי לקהל לפני השיר ״We Got It Going On״, עשרים דקות לתוך ההופעה, והקהל נענה לו בהתלהבות. שעה וחצי אחר כך, רגע לפני סיום, הוא אמר בפנים רציניות "אני אבוא הנה שוב מתי שרק תרצו". הצהרה די פוליטית בשביל אמן מסוגו. בינגו. קהל מרוצה. אמן שאוהב אותנו ולא מפחד מרוג׳ר ווטרס. עם ישראל חי.
ג'ון בון ג׳ובי בא לעבוד. הוא לא משחק. ההפקה שלו היא בסטנדרט הכי גבוה. מסכי לד ענקיים באיכות מעולה. כמות מצלמות נכונה שמעבירה באופן מדויק את ההופעה לכל הקהל, עם זויות הצילום הכי טובות. ומצב רוח טוב. הוא כל כך אוהב להופיע שבאופן נדיר ההופעה התחילה ב-20:45, לפני שכל הקהל הספיק להיכנס. היא נגמרה ב-23:00 בדיוק.
הוא גבר בן 53 שנראה מצוין. שמור היטב. הוא לא רץ הרבה על הבמה הענקית, אבל יש לו שיטות משלו. הרבה עבודת יידים: מרים, מוריד, פורש לצדדים. ומה שעוד יותר מוצלח הן פוזות סטטיות שמצטלמות מעולה, עם פיסוק קל וכיפוף ברכים, שנותנים תחושה של משהו מיתי. הקול שלו קצת פחות חד משהיה אבל הוא לא צרוד, והוא נעזר בחבריו ללהקה כדי לייצר כוח יותר גדול בשירה.
ומה על המוזיקה? זה כבר עניין של טעם. בון ג׳ובי עשה קריירה ענקית מרוק כבד שהוא בעצם פאוור פופ אמריקאי נוח לעיכול. רוק כבד אייטיזי שלעיתים הוא ממש קלאסי סבנטיז כמו ב-״Bad Medicine״ המצוין. לעיתים הוא יותר פופי, כמו ב-״Keep The Faith״. גם בענייני קטעי הסולו לנגנים, ובעיקר לגיטריסט החדש יחסית, פיל אקס, ולקלידן שהולך איתו לאורך כל הדרך, דיוויד בראיין, הוא לא נדיב במיוחד. רק לקראת סוף ההופעה הוא נותן להם יותר להשתולל. לא במקרה להיטיו הגדולים היו אטרקציות MTV בכל העולם. ״It's My Life״ הוא כנראה הגדול והחשוב שבהם. בהתחשב בכל שאת הבלדה ״Always״ הוא משום מה לא שר.
כך שההופעה לא הייתה אחידה. בשירים המעולים זה היה מחשמל (״You Give Love A Bad Name״), בשירים הפחות טובים (״Lost Highway״ למשל) זה היה ככה ככה. אבל הגרוב הכללי היה שמח. אפילו שיר חדש, ״We Don’t Run״, השתלב מצוין ונשמע טוב. יש משהו מאוד עוצמתי בחמישים אלף איש שמרימים ביחד ידיים.
ואולי זה הדבר העיקרי. בון ג׳ובי נתן בישראל 140 אחוז מהיכולת שלו. את רוב להיטיו הגדולים. וגם שירים שהם איך נאמר בעדינות, פחות גדולים. את כולם הוא שר במלוא גרון ובהתלהבות. זה ראוי להערכה. השאלה מה חשיבותו האמיתית בהסטוריה של המוסיקה תשאר פתוחה. בכל מקרה במדד "כמה נחמד היית לישראלים" - הוא יצא חניך מצטיין.
