ערב עם רופוס וויינרייט, ארבעה ימים אחרי ערב עם מדונה, רק מדגיש את הקוטביות החדשה של עולם המוזיקה. בעידן החדש אתה ענק מפלצתי או אמן צנוע. אין כמעט שום דבר באמצע. אמנם באנגליה הוא אמן שהדיסקים שלו נכנסים למצעדי המכירות, האלבום האחרון הגיע עד מקום 5, אבל בשאר העולם ויינרייט הוא מהמיוחדים. יש לו קהל קטן אך נאמן שאוהב אותו מאוד, בזמן שהמיינסטרים כלל לא יודע מי הוא.
תחושה של מתנ"ס מודרני
אולי בגלל זה הוא הסכים לבוא לחוות רונית ולהופיע על במה ועליה שלוש שורות של פנסים, 16 בכל שורה, שנתנו תחושה של מתנ"ס מודרני. האמת שסטנדרט כל כך נמוך של תאורה לא ראיתי כבר הרבה זמן. גם לא בהופעות מקומיות. באחד מקטעי השיא ניגן אחד הגיטריסטים סולו, אבל את התאורה כיוונו דווקא על השני. אופס. עברה דקה ארוכה עד שהתאורן התאפס. אבל תאורה היא רק תאורה. וכמו שכבר ראינו השבוע, גם הוידאו ארט הכי מסעיר בעולם, ותאורה של מליון דולר, לא יכסו על גרוב לא טוב, וחוסר רגש. חוץ מזה הסאונד דווקא היה מספק.
לכן למרות הבמה העלובה, ההופעה של וויינרייט הייתה חוויה מרגשת, נעימה, סוחפת. כאלף איש נהנו מכל רגע בערב מאתגר, כזה שצריך להקשיב בו גם למילים, להתרכז במוזיקה, ולנסות לחוות את היוצר ועולמו הפנימי בריכוז רב. אולי עזרה לכך גם העובדה שהאמפי בחוות רונית הוא מקום שעושה מצב רוח טוב ומשרה אווירה נעימה. גם המזון והשתייה שנמכרו לפני ההופעה עזרו להביא את כולם לנקודת הפתיחה במצב מתאים.
אחד האלמנטים החשובים - הוא הומו
וויינרייט עלה לבמה עם משקפי שמש מצחיקים וחליפת ורסצ'ה (או דמוי ורסצ'ה) מזעזעת. הוא נראה כמו מישהו שהתחפש ללני קרביץ. אבל מרגע שהתחיל לשיר בא-קפלה את "candles" השיר מצוין שסוגר את אלבומו האחרון, ומוקדש לאימו שנפטרה לא מזמן, היה ברור שוויינרייט נמצא בתקופה טובה. האלבום המוצלח שהפיק לו מארק רונסון הוא הבסיס למופע החדש. וויינרייט שר את כל 12 שירי האלבום לצד להיטים ותיקים. בהמשך הערב הוא גם מאפשר לשני זמרים פחות מצליחים ממנו, טדי תומפסון וקריסטל וורן לשיר שירים של אימו, וביחד עם תומפסון וזמרת הליווי השחורה והמצוינת כריסי גודווין הוא שר את אחד השירים הכי מפורסמים של אביו, זמר הפולק לודון וויינרייט ה-3 - "one man guy", שהוא אחד מרגעי השיא של הערב.
אחד האלמנטים החשובים בקיום של וויינרייט היא העובדה שהוא הומו. הוא מקדיש שיר יפהפה, לבן זוגו "a song for you", ואז גם אומר שהגיע הזמן שגם בישראל יתנו להומואים ולסביות להתחתן. הוא מקדיש שיר לביתו הטריה ויוה, שהוא מתגאה בכך שבזכות אימה שלה, הבת של לאונרד כהן, היא למעשה יהודיה. השיר "montauk", לטעמי השיר היפה ביותר בדיסק החדש, הוא מכתב שכותב וויינרייט לבתו ובו הוא מבקש ממנה כי כשתבוא בעוד 20 שנה לבקר את שני האבות שלה, שיהיו אז הומואים זקנים ומצחיקים, שלא תאבד את הסבלנות אליהם. השיר הזה הוא גם אחד משיאי הערב.
וויינרייט בגלגול הזה נגיש מאי פעם
כזכור רופוס וויינרייט הוא לפני הכל זמר בעל קול פנומנלי, ופסנתרן נפלא. השירים שהוא כותב מורכבים, לעיתים מורכבים מידי. ולעיתים נדמה שהוא פשוט מסובך מידי למצעדי פזמונים. אבל באלבום החדש "Out Of The Game" דאג רונסון שהכל יהיה טיפה יותר קליל, ולכן וויינרייט בגלגול הזה נגיש מאי פעם. העובדה שהוא מפטפט בין השירים ומספר אנקדוטות משעשעות, עוזרת ליצירת הקשר עם הקהל. לפני "Aprils fool" מתוך אלבומו הראשון, הוא אומר "זה שיר מהתקופה שהייתי רזה מידי ומריר מידי". וכשהוא לא בטוח שהקהל צוחק מספיק הוא ממהר להוסיף "אני מנסה להצחיק. זאת תכונה יהודית, לא?".
שמונה מלווים יש לוויינרייט על הבמה, הרכב מכובד, שכולל כאמור גם את טדי תומפסון, זמר ויוצר עם קול נהדר שעדין לא זכה להצלחה. תומפסון, כמו וויינרייט, הוא דור שני. הוריו הם לינדרה וריצ'ארד תומפסון, מאצולת הפולק האנגלי. בין השניים בטוח יש חיבור טוב על הרקע הזה. ועדין הערב עולה מדרגה בכל פעם שוויינרייט מתיישב על הפסנתר. כמובן השיא היה בהדרן האחרון, כשהוא שר בלי ליווי, רק הוא והפסנתר, את שני להיטיו האהובים ביותר. שיר הנושא מתוך האלבום השני "poses" והשיר הפותח מאותו דיסק, כנראה השיר הטוב ביותר שלו, "cigarettes and chocolate milk".
התמורה לכרטיס הייתה מלאה
בהדרן הראשון עלה וויינרייט שוב עם המשקפיים אבל אז הוא קלט שקשה לו ולנגנים לראות את התווים כשהם עם משקפיים. "אולי אני אשאל את מדונה איך עושים את זה", הוא אמר ספק בצחוק ספק בציניות. והאמת היא שאין שום דרך להשוות בין שתי ההופעות האלה, וכנראה גם לא צריך. במקרה של וויינרייט, התמורה לכרטיס (שהיה גם זול בהרבה), הייתה מלאה. עד כדי כך שאפילו הפקק הגדול ביציאה, של כל הרכבים הממהרים הביתה בבת אחת מחוות רונית, לא גרם לאנשים לשום עצבנות ולא מחק להם את החיוך מהפנים.
